אילאיל תמיר, זוגתו של דני רובס, סיפקה טקסט המשרטט תמונת מצב עכשווית של יוצר, שמשהו עדיין בוער בעצמותיו אחרי כל השנים האלו, אותו חיידק במה בעייתי, שדורש ממנו משאבים נפשיים. למרות השנים שחלפו, החיידק שריר וקיים, אם כי דורש כוח להמשיך ולתחזק אותו.
השינוי הוא שכיום האגו אינו מפריע עוד, הצליח להשתחרר ממנו ולהגיע למצב של איזון – לא קצוות של הצלחה או כישלון יניעו אותו ("תהילה או זר קוצים"), מעדיף להיות מי שהוא ולא להתנהל עפ"י הציפיות של אחרים. רובס מגיע לתובנה, שאין קיצורי דרך, אם אתה רוצה לעלות על דרך חדשה, אתה חייב לחיות יותר בשלום עם ה"אני" שלך.
המוסיקה והטון הם דני רובס הישן והטוב, שמפעיל מחדש את "האזור המלודי" הסנטימנטלי המוכר שבו, שעדיין פעיל, שהוא – הוא ולא אחר. לא מהפך – אלא השלמה עם מה שהוא גם מוסיקלית. פה ולב שווים הם לא מעט, גם אם אתה לא פורץ דרך חדשה.
חם, החיידק הזה עוד שם, מנוסה ומתוחכם / הוא דורש ממני כוח / את האזור הזה שמת הוא תפס והשתלט / ורציתי כבר לשכוח
נגמרו התירוצים ולא איכפת אם לוחצים עליי / לומר מה שרוצים לשמוע / תהילה או זר קוצים, אצלי שניהם לא נחוצים יותר / אז אני אומר –
הנה אני – הופך את התמונה / הנה אני – לוקח נשימה / הלהקה כבר מנגנת / והאור עולה לאט על הבמה
כל הסודות והשקרים, זו רכבת ההרים / היא עולה והיא יורדת / איך השנים עברו מהר ועדיין זה בוער גם ההשתקפות שורדת
נגמרו התירוצים ולא איכפת אם לוחצים עליי / לומר מה שרוצים לשמוע / תהילה או זר קוצים, אצלי שניהם לא נחוצים יותר / אז אני אומר–
הנה אני – הופך את התמונה / הנה אני – לוקח נשימה / הלהקה כבר מנגנת / והאור עולה לאט על הבמה / עוד מעגל…
זוהי דלת מוזרה שבין בלבול והכרה / ואת המעגל צריך לפתוח / בין הצעקה ללחישה, דרך חדשה
הנה אני – הופך את התמונה / הנה אני – לוקח נשימה / הלהקה כבר מנגנת / והאור עולה לאט על הבמה / הנה אני – כותב את האמת / הנה אני – מחייה כל מה שמת / הלהקה כבר מנגנת
והאור עולה עכשיו על הבמה / עוד מעגל…
