זה מתחיל כמו פס קול לסרט. תדמיינו אווירה של אי בודד בלב האוקיינוס. ואחר-כך מגיע הצליל האקספרסיבי המוכר מפינק פלוייד.
"זוכר את אותו הלילה/ צעדים לבנים באור הירח/ הם מהלכים גם כאן/ לאורך מגרש משחקים ריק בעיר הרפאים הזו, ילדים על נדנדות חלודות מתרוממים גבוה/ חולקים חלום על אי, מרגישים נפלא/שכבנו זה לצד זה/ בין שפל לגאות/ סופרים כוכבים"

פינק פלוייד? ועוד איך. לא רק צליל הגיטרות, אלא גם הטון, ההרמוניה הקולית, האווירה. בהמשך, התחושה היא שגילמור אכן שקוע ברוגע נוסטלגי שכזה, שאפשר לקבל רק במקומות נידחים עם הרבה כחול בעיניים. גם הגיטרה הגילמורית מותחת את צליליה, מייבבת. (On The Island) גם The Blue בתוספת שירתו של ריצ'ארד רייט זה – פינק פלוייד טיפוסי.

הקטע הרביעי "קח נשימה" הוא  שיר סרקסטי על חוסר הישע של הבנאדם. "כשאתה אובד, אתה חייב למצוא את עצמך, ומגלה שאין שם אף אחד". כמו בפלוייד, גילמור אוהב למתוח את התזמור של השיר, גם אחרי שנגמרו המילים. זה חלק מפסהקול האווירה שהוא מנסה לייצר.
Red Sky At Night הקטע החמישי בדיסק הוא חלק מזבה – סקסופון ותזמור אמביינט, אפלולי ומלנכולי שמכניס מוד מחלחל.
זה בא לפני This Heaven, כשמהמוטו הוא "חיים הם הרבה יותר מאשר כסף קונה/ כשאני רואה את האמונה בעיני ילדיי".
ואחר-כך בא שיר שקט, כזה פול מקרטניי Smile. צליל גיטרה מהורהרת, וגילמור שר: "מחפש דרך טובה יותר/למצוא את דרכי הביתה לחיוכך".
אז ככה: גילמור אינו מתכחש לעברו, לפינק פלוייד, אבל זה לא רק פינק פלוייד אלא אלבום לירי יפהפה של יוצר רגיש ומתגעגע, שמתבונן ממרום גילו על משמעות הקיום, והשיר "מלוא הכיס אבנים", (Pocketful Of Stones) שיעי בדיסק, מקסים במנגינה, בטון ובאווירה מראה את גילמור באחת משעותיו היפות-מרגשות ביותר. אלבום עם מעט רגעים דרמטיים, אבל עם אווירה חלומית רגועה מקסימה.