מחכה לשקט

אודי דוידי

הפקה עצמאית
4/5

השקט כשלעצמו אינו מטרה. הוא מקום שאליו אודי דוידי רוצה לברוח, כי אין לו תשובות לשאלות קיום-מהות, גם אם הוא אדם מאמין. האל אינו פותר את הבעיות שלך עם עצמך, שהן למעשה בעיות התמצאות מהסוג של מאין באנו, היכן אנחנו עכשיו ולאן אנו הולכים. השקט הזה ("מחכה לשקט") פותח את האלבום במוסיקה נוגה ומזככת, שאינה מעידה על משבר, אלא יותר על געגוע במנגינה שהיא יותר עידן רייכל מאשר אודי דוידי.
גם בשיר "בתוך ביתנו" טון הגעגוע שולט בשיר, ומנסה לבדוק מצב של להיות מישהו אחר במקום אחר. דוידי מגיע למסקנה, שאין כלום בחוץ כי "זה הכל נמצא כאן בתוך ביתנו". זה אחד השירים היפים באלבום החדש. הלחן הנוגה, הטון הרך המעט מלנכולי, צליל האווירה השמימי, קולות הילדים בסיום השיר. זהו אודי דוידי הכי ישר עם עצמו, שר את אשר על ליבו בדיוק מופלא.
בשיר "הזמן עכשיו" דוידי מחפש שברי זכויותיו כמו עני, וגם מבקש את הקרבה אל שמו יתברך, בורח להרים, אבל מגיע למסקנה שמסע חייו לא הסתיים, וגם מבטיח לחזור לתום שבתוכו. יצאתי קצת מבולבל מהטקסט הזה.
איך ניתן להבטיח לחזור לתום? תמימות מוטבעת בנו עד גבול מסוים. איבדנו אותה – לא ניתן להחזיר הגלגל אחורה. אבל לפני כן, לא ברור על מה מייסרו מצפונו, אלו זכויות אבדו לו, ומדוע הוא בורח להרים.
לפי האלבום, אודי דוידי הוא איש ששאלות מהות חייו הופכות אותו לעיתים איש עצוב מול עצמו, מול משפחתו, מול האל. בשיר "מסע" שואל דוידי: "מה אני ומה חיי/ היכן אני נמצא והלילות והימים עוברים בקול דממה דקה". גם כאן נמשך קו עצבות, שההפקה המוסיקלית עטפה בקולות מקהלה, שמעניקים לשיר אופי של המנון.
 ב"תראה אני" – שר דוידי בטון משכנע "תראה אותי אני רועד מקור/ אל ההרים אשא עיני לא יודע איך לחזור". תוגת קולו מונעת במלודיה מערבית יפה, ונשזרת בצלילי מיתר מזרחיים אפקטיביים. "חמש שניות" עוסק בשאלות חיים ומוות: בשיחה בין "שני זרים" נשאלת השאלה – מה תעשה אם אתה יודע, שנשארו לך חמש שניות לחיות במהלך טיסה במסוק… האם לצעוק "שמע ישראל השם אחד"? לאיש שיחתו יש תשובה. השיר ממשיך קו מוסיקלי מלודי נוגה שעובר לאורך הדיסק, שהוא ידידותי מאוד למשתמש בכביש הראשי. ה – Radio Friendly הזה.
דוידי מנסה לבדוק את שאלת היחסים שלו עם בנו ב"לצעוד לבד". חבל שזה הפך לדואט בינו ובין בנו (הראל), שממסמס את הדיאלוג שבין דוידי עם עצמו לטובת שיר רגש אמצע הדרך מעט מסוכר.
הפיתרון? אולי בבריחה משאלות. ב"זמן שתיקה" שר דוידי – מעפר באת, לעפר תשוב, ותגיד תודה על הכל. רגע של גילוי והארה עובר על הדובר בשיר. מנמיך עצמו מול בורא עולם, ומודה לו. מהות האמונה, שאינה שואלת שאלות. רק תודה. אשרי המאמין.
מי יקח ממנו את מה שחש בעצמותיו? בסיום אודי דוידי גם מפויס עד עצמותיו – הטון הרך המתכוון, המנגינה העגולה, הקולות המקשטים. נעים זמירות אמוציונאלי. אני מאמין לדוידי שליבו ופיו שווים, גם אם הטקסט הזה לא יגרום לי לחצות את הכביש.
חזרנו לאיזו נקודת התחלה. הסיום אינו מבטל את העובדה, שאודי דוידי חש, תוהה, טועה ותוהה בדרכי החיים, מנסה לחלוק איתנו את המערבולות התחושתיות שעוברות עליו.
המצוקות של דוידי באלבומו השישי מגיעות בלחנים נאים, קולו זך ומזוקק, לא רץ לפני השירים. הטון מעיד יותר על השלמה ואמונה מאשר על סערת נפש. שום מלודרמות. צניעות זמרתית שכזו. מחובר לטוב. לא לטראומה. הרמוניה מלטפת. הילה של תפילה. גם בשירים הקצביים של אור ותקווה ("יום אחד", "פנס אחד ברחוב"). עיבודים פונקציונליים יפים ברוב השירים. יותר הנינוח והמשלים מאשר מצוקות נפש כבדות, למרות התהיות.

מילים ולחנים: לילך ואוד דוידי.
עיבודים, הפקה מוסיקלית ומיקס: גלעד שמואלי.
שירים: מחכה לשקט, הזמן עכשיו, יום אחד, בתוך ביתנו, מסע, פנס אחד ברחוב, תראה אותי, לצעוד לבד, חמש שניות, עכשיו שתיקה.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות