אחרי הלדינו והפלמנקו – מגיע הטנגו. לא בדיוק ה"שורשים" שלה, אבל יסמין לוי שרה טנגו כאילו נולדה לתוכו, חיה בתוכו, לא יכולה בלעדיו. כמו הלדינו, הפלמנקו. בית האופרה בתל-אביב 3 ביוני 2013. יסמין לוי שאחרי Liberated. על הבמה – התזמורת הקיבוצית נתניה בניצוחו של ירון גוטפריד. על הגיטרה – יחיאל חסון. בנדוניאון: עמיחי שלו. תקשיבו תחילה לסי.די. הדי.וו.די הוא בונוס. צודקת יסמין: היא אינה מבינה איך לא נחשפה לטנגו עד השנים האחרונות. הרי טנגו זה שברון לב, דרמה של סערת רגשות, כל מה שיסמין היא.
האם ללכת על תזמורים גדולים ברוח המסורת לאולם הקונצרטים המכופתר או לצמצם להרכב בנדוניאון-גיטרה-בס-תופים כדי להעניק לשירים את העסיסיות העממית האותנטית (בנוסח דניאל מלינגו), ליצור עיבודים מודרניים – להעדיף את הסינתיסייזרים על פני התזמורת המסורתית?
ירון גוטפריד המעבד והמנצח ענה על השאלה מתוך יראת כבוד לסגנון ומתוך הצדעה לזמרת. הוא העניק לשירתה עיבודים יפהפיים בנוסחים המסורתיים במיומנות גבוהה, רוח הטנגו ומשבים של מחזות זמר. הייתה כאן הפריה הדדית עם יסמין ועם האופי המלודי והקצבי של הטנגו תוך שליטה מצוינת בטכניקת התזמור המסורתי.
יסמין לוי שרה ייסורי אהבה של גברים. געגועים, כאב הכישלון, קנאה. נפשות פצועות שמכילות בתוכן אהבה ויגון. תגיעו לוידיאו. מראה העיניים חובר למשמע האוזניים. כשהיא שרה Los Mareados – "סחרחורת" היא נמצאת חזק בתוך הדרמה של המאהב. קולה כמו נושא לא רק את צערו של שבור הלב אלא את צער העולם: "הלילה רעיה יקרה/ נשתכר באדי אלכוהול/ ולא איכפת לי אם ילעיזו/ ויגידו 'המסוממים'/ כל אחד וצערו ולנו יש את שלנו/ הלילה נשתכר לפני שניפרד/ לנצח…"
קראתי ביקורת של מבקר בריטי שמציע לה להיות יותר Relax. פחות דרמטית. אני מעדיף אותה כמו שהיא. כל מהותה של יסמין לוי היא בדרמה – התשוקה, החיוניות בשירתה, הלהט האמוציונאלי. לכאורה, המילים, הלחן נשמעים לא "מודרניים", אבל כשיסמין לוי שרה, אני לא רוצה להרגיש "מודרני", כי אני הולך שבי אחריה, נודד לשדותיה הקסומים, מתנתק מזמן.
להתרגש מהטנגו של יסמין לוי, מהחיבור לתזמורת בניצוחו של ירון גוטפריד. להתרגש מהרצינות שלה, מהטונים שמגיעים ממעמקים שמתחת למיתרי קולה, מהיכולת שלה לספר את סיפורי האהבה האלה כאילו הם בנפשה, בתחושות אמת.
