איך סאונדגרדן עדיין איתנו? נו טוב, מי ששמע אותם ב"רוקנרולר" באצטדיון, הבין שהשאלה כמעט מיותרת. שלא כמו הרכבים אחרים מז'אנר הגרנג' שהתפוגגו אחרי שהסצנה דעכה, סאונדגרדן חוזרת כמו ענקית רוק לאצטדיונים. המופע בבלומפילד הראה, שהכל יותר מבסדר אצל האיש המתולתל כחול העין במרכז הבמה ושות'. ענק רוק. שום סצנה ושום אופנה מוסיקלית לא תכחיד דינוזאור הרוק הזה. למה? כי זה לא רק הגראנג', זה רוק ששואב מלד זפלין, בלאק סאבאת'. לא תלוי בזמן. הרכב שכוחו בלייב, בסאונד, בשירים, במנהיג. בעיקר המנהיג. 
כריס קורנל הוא אמן הרוק הכי יציב שנותר מסצנת הגרנג' רוק של התשעים (אם לחשוב על הרכבי ענק כמו אליס אין צ'יין ונירוונה) הלהקה הסיאטלית התפרקה ב-1997. היא שבה לחיים 13 שנים אחרי עם אלבום שישי King Animal וסיבוב הופעות.
קורנל חוזר למקום בטוח. הפרויקטים האחרים שלו, כמו "אודיוסלייב" לא ממש התרוממו. גם Scream, אלבום הסולו שלו מ-2009, הטיל צל על קריירת הסולו שלו. סאונדגרדן נשמעת מגרש טבעי. חזרה לבסיס הטוב. לא נשענת רק על העבר. King Animal?  אין לאלבום הזה משמעות דומיננטית במופע. גם כריס קורנל יודע שהקהל מגיע לקבל את הלהיטים הותיקים.
מט קמרון שעל התופים (משתתף בהקלטות פרל ג'אם) נהדר ב – Spoonman, הגיטריסט Kim Thayil ב – ‘My Wave’ בן שפרד בבס עם רוח צעירה הנושבת במפרשיו. כל אלה מעניקים לסאונדגרדן חיים חדשים. אבל אין ספק: זהו הקול האדיר המתפוצץ של כריס קורנל שקובע את עוצמתה של סאונדגרדן. מישהו הגדיר את הקול הזה אספלט טחון. מדובר בשירים כמו Black Hole Sun, גם Burden In My Hand, Let Me Drown. מוסיקלית – בית ספר לרוק. הפסיכודלי, הגראנג'י, המטאלי.
קהל? ואללה. אני מוכן להישבע: יש כאן אוהדים מאוד סאונדגרדן-אוריינטד, חיכו ללהקה הזו, הכירו כל שיר. שרו, הרימו ידיים, בטח סלולריים. היו מוכנים לשלם הרבה מאות שקלים בשביל אזור הגולדן רינג. בסך הכל, קיבלו תמורה. great performance. הרבה שירים שהמתינו להם. מי יודע מתי תהיה עוד הזדמנות לפגוש סאונדגרדן כזו, אם בכלל. אז הנה, הם יכולים להגיד: היינו בסאונדגרדן ולא נשכח.