ההופעה

מנהטן טרנספר

בהיכל התרבות בתל-אביב
3.5/5

מנהטן טרנספר 2014?  אותה גברת כמעט בלי שינוי האדרת. אפילו הפסנתרן והמעבד הישראלי המצוין שלהם עדיין תופס את מקומו. אני מדבר על למעלה מעשרים שנה מאז שראיתי את ההרכב לראשונה. בבריכת השולטן ב-1993, מאז לפחות – עוד פעמים. הפסנתרן, ירון גרשובסקי, מניע את ההרכב בנגינה מלוטשת רבת אנרגיה. הפסנתר הזה נותן להם המון. הם גאים להציג את הבחור מתל-אביב, איזושהי לטיפה על האגו הישראלי של הקהל. חוץ מזה? אין הרבה חדש  לכתוב עליו הביתה.
בביוגרפיה שלהם מציינים כי מנהטן טרנספר הייתה הלהקה הראשונה בתולדות המוסיקה שזכתה ב-1981 בשני פרסי גראמי במקביל על שני שירים נפרדים בקטגוריית הפופ ובקטגוריית הג'אז, ב-1981 מלאו להרכב הזה 8 שנים. בהופעה בהיכל התרבות ההרכב כבר בן 40! טים האוזר בן 72.
בסגנונה, מנהטן טרנספר עשתה משהו דומה לבט מידלר. ג'אז פיוז'ן ובידור, הצדעה לענקי ג'אז בניחוח של נוסטלגיה. זה גם מה שהביא אותם למועדוני ניו-יורק המובחרים.
האם יש כיום עוד מוטיבציה להאזין לתמהיל הג'אז פופ הווקאלי הזה של אלן פול, ג'ניס סיגל, טים האוזר ושריל בנטין (שהחליפה ב-79 את Laurel Massé באלבום Extensions)? האם הם מציעים חידוש? מנהטן טרנספר נשארו שם, מחוזות השבעים-שמונים, אותן הרמוניות, אותן ג'סטות.
כשמדובר בעוצמות ווקאליות, נדמה לי שמנהטן עדיין מציבים רף גבוה. סופרן, אלט, טנור ובס חוברים כדי ליצור צליל מלוטש ועשיר. הם יכולים לשיר סווינג, דו-וופ, ג'אז, פופ, ר-נ-ב, בוסה ומוסיקת עולם. ההרמוניות הקוליות מהודקות בדבק שלא ניתן להפרדה. מבחינה זו – ההרכב בבחינת מכונה משומנת.  באשר לקטעי הסולו – הייתי מפחית, במיוחד סולו מביך של אלן פול, שהתרפק על מוצאו ושר שיר בייידיש שרצה להישמע יידיש. גם טים האוזר, ג'ניס סיגל ושריל בנטין לא ויתרו על סולואים, לטעמי מעט מפוספסים. לא בסולואים כוחו של ההרכב הזה.
מנהטן טרנספר ממשיכה להיות  בידור מוסיקלי מהוקצע, מצדיעים למוסיקה האמריקנית, מרוחים, כאמור, בשכבה עבה של נוסטלגיה. אותם מתכונים של פופ ג'אז מתוזמן ומקצועי. שירים סטייל השלושים עם מגע סווינג עכשווי. מבחינה זו לא התבשרנו על שום חידוש. העמדות שבלוניות כמו פעם, תלבושות מרובעות, ג'סטות קצת מלוקקות. מה שנותר זה להמתין לכל הלהיטים הגדולים. נדמה לי שגם כאן הקהל יצא עם פחות מחצי תאוותו . הוא לא קיבל שירים כמו "שאנסון ד'אמור", "אופרייטור" "טוקסידו ג'אנקשן", "טוויילייט זון", גלוריה", "ארבע אחים", כולם להיטים שהיו יכולים להזניק את הערב לפסגות. בסופו של המופע יצאתי בתחושה של יכול היה להיות יותר מדליק.

שירים: Study In Brown, Bahia, Route 66, Java Jive, Tisket a Tasket, Trickle Trickle, Solo – Cheryl, Solo – Tim, Corner Pocket, Tutu, Sidewinder, Airmail, Solo – Alan, Solo – Janis, Groovin', Soul Food To Go, Birdland הדרן: Boy From NYC+Choo choo+Embraceable

צילום: מרגלית חרסונסקי

וידיאו 1: Birdland


      מנהטן טרנספר – קטעים מההופעה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

3 תגובות

  1. אכן,לא היו הפתעות .חברי ההרכב, לא צעירים,עדיין עם איכויות קוליות ברמה גבוהה,שלא נפלו מהופעתם הקודמת בארץ לפני שש שנים. לא תמיד צריך בשורה גדולה.לפעמים,פשוט נעים לפגוש את המוכר.(ודרך אגב,הם כן שרו את Tuxedo junction).

  2. ראיתי אותם פעמיים – בריכת השולטן 1984 – הופעה בלתי נשכחת, 5,000 איש, הם מזכירים את ההופעה הזאת עד היום. הם היו בשיאם אז, לאחר שרשרת אלבומים מצוינים. היה מדהים.
    לונדון 1988, המרסמית' אודאון – איפה שקייט בוש מופיעה בימים אלה. הופעה הרבה יותר מינורית, קצת חלטוריסטית משהו, כנראה בהשפעת האנגלים הקרירים. לא היה שימוש ביציע עקב מכירת כרטיסים דלה. האנגלים לא ממש בענין ווקל ג'אז. ובכל זאת היה לא רע.
    יש לי את כל התקליטים שלהם צ-1979 עד 1992 (המופתי!!) The Offbeat of Avenues. אלבום מדהים. בסה"כ הלהקה שהכי הרבה אהבתי בשנות העשרה שלי.
    לא האזנתי להם הרבה זמן כבר, אבל מדי פעם יוטיוב עושה את העבודה. בעיקר אהבתי את הקול המדהים של ג'ניס סיגל הסולנית. זמרת מדהימה.
    שימשיכו…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות