אבישי כהן – קונטרבס, בס חשמלי, סם ברש (בר-ששת) – פסנתר, קלידים, מארק ג'וליאנה – תופים.

הקהל לא הסתפק בהדרן אחד. המוסיקה של כהן והטריו השאירה אותו בתחושה של עוד. כמה מפתיע: נגן בס סופרסטאר ישראלי בשמי הג'אז מבוקש כאן יותר מאשר רון קרטר.
מרגע שאבישי מציב את הקונטרבס במרכז הבמה, ברור שהוא בא להראות שקונטרבס הוא הרבה יותר ממה שחשבנו על הכלי האפרורי הזה, שעושה בדרך כלל את העבודה השחורה באימפרוביזציה. כהן מפיק מהכלי כמעט הכול. אלתור וירטואוזי, מלודיה. הברקה מתוחכמת, וכדי לגוון עוד יותר את השאו הוא גם משתמש בגוף הקונטרבס כפרקשנס. לא חסרים בג'אז נגנים יצירתיים, שמעמידים את הקונטרבס במרכז הבמה, אבל אני לא זוכר נגן בס שנותן הצגה כמו אבישי. זו אינה רק וירטואוזיות. ישבתי הפעם קרוב מאוד לבמה. רואים לו את זה בפנים, בתנועות הגוף. הבחור משקיע נשמה, הרבה נשמה, שזה גם נדיר בג'אז שנחשב אמנות אלתור שכלתנית. לצליל שהוא מוציא יש אינטונציה בשרנית נפלאה, טון עגול, כאילו הוא מת שהקונטרבס ישיר כמו הפסנתר.
הדינאמיות היצירתית הזו שהוא מפתח תוך נגינה, לא הייתה מתאפשרת בלי השניים שלידו. את נגינת הפסנתר היצירתית והקולחת של סם ברששת אני מכיר, הפעם זה היה תורו של מארק ג'וליאנה בהצגה תופים, שהיה בה צירוף מדהים של ריכוז ונשמה.
כהן מדבר איתם בשפה שהם שוחים בה כאילו בתנועות קלות, ואחרי מאות הופעות של התוכנית At Home, המוסיקה זורמת להם מתוך עונג הדדי. הכול כבר מתוזמן, מוקפד, מנוגן לעילא. ולמרות המהוקצעות הזו שעלולה להוריד מתחים, הם לא באו רק לעבודה. הם באו לטעון את עצמם מחדש ובעיקר ליהנות.
הסוד של אבישי אינו רק בוירטואוזיות, אלא ביכולת להפוך כול קטע לסיפור, לשיר, אם זה ה"שחקי שחקי" של טשרניחובסקי, ה"האמושונאל סטורם" או "לילה" המעודן, לא כול קטע הוא "יצירה". הטריו הלך גם על מפגן פאנקי וגרובי בהדרן בהילוך חמישי, כאשר הפסנתרן העיף את הכסא והמשיך לנגן בעמידה.
כל אחד מהם לחוד וכולם ביחד מייצרים מוסיקה ייחודית של צבעים ואווירה, מלודיה ואלתור. כשאבישי מקרין על כל החבורה, משתמש אמנם בבס ככלי מוביל, אבל פתוח, ומתקשר נפלא.