תפקידו במחזה: להכיל להקשיב, לתת לה לפרוק כעסים, תסכול ומתח. תפקידה: להיות הנפגעת, המשתגעת, הבוכה. תפקידו: להרגיע, להבליג, לכבות אש, עד ששוב הסצנה תחזור על עצמה.
איפה אנחנו? במעגל הבלתי נפרץ של ריב והשלמה בזוגיות. השיר הוא סוג של הכללה: הבחורות נוטות להתפרץ, לטחון, רוצות שיקשיבו להן. הבחורים מבליגים, עד שהם אינם מסוגלים עוד. יש שממשיכים להיות במשחק, יש שיעדיפו לשוב לרווקותם. סוג של מכניזם נפוץ בסוגיית יחסי הבינו-בינה. המציאות כך כך נדושה שהיא אמינה.
גיא ויהל, צמד פופ פורה, לקחו את הסיטואציה אל הדרמה. המוסיקה יוצאת לנתיב המרכזי בקצב מניע. ההבעה מבטלת קלילות. היא מלודרמטית כאילו לדובר דחוף לספר-לפרוק, נמצא על סף דיכאון במעגל הזה. גם ההפקה המוסיקלית מסייעת בהעלאת מפלס המצוקה הרגשית, מטעינה את השיר במתח. בא לו לדבר, והוא יותר מאשר מדבר – שר את הסיטואציה בדרמה גדולה כמו בנפשו היא.
עכשיו אני שותק/ נותן לה לדבר הרבה/ לפרוק את כל השיגעון
ואני מנסה/ הולך על קצות האצבעות/ עד שהיא נרגעת לא בוכה
ואל תתרחק מדי/ בא לי לדבר/ בא לי לשחרר/ את כל מה שעובר עלי/ בא לי לספר/ בא לי לדבר
עכשיו הבית ריק/ פתאום הכל כל כך שקט/ רק שמש מהחלונות/ אולי זה יום כזה/ שהכל קורה בקצב אחר/ עד שהיא נפגעת ובוכה
ואל תתרחק מדי/ בא לי לדבר/ בא לי לשחרר/ את כל מה שעובר עלי/ בא לי לספר/ בא לי לדבר
צילום: מרגלית חרסונסקי
