רגעים קסומים" הוא עניין יחסי, כי יש כאן שירים שלי אישית מעלים את מפלס הגעגועים ולאחרים אולי לא אומרים דבר. מצד שני, כשנינו פרר קורע גרונו ב"מירזה", זה פונה לחצי מדינה. גם כשג'ו דסאן שר "הו שאנז אליזה". ומי לא מכיר את "זה כתוב בשמיים" של בוב עזאם ואת כריסטוף של "המריונטות". כשהרבט פאגאני עושה את "לה בון פראנקט" זו חאפלה נוסטלגית. ו"בובת קש, בובת שעווה" של פרנס גל היא נוסטלגיה אירוויזיונית. וגם אדאמו ואלן בארייר תמיד חוזרים לרגעי קסם שעולים מן האוב.
שיתוף הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email