אצל דיוויד גריי רוחות האופנה עוברות גבוה מעל. האיש, גם כשהוא ליד הפסנתר, גם מלווה עצמו בגיטרה, היא מהסינגר סונגרייטרים שמשקיעים את כל הנשמה בשירים. הוא משתייך לליגה של אלטון ג'ון, בילי ג'ואל. השירים מלנכוליים. תקשיבו ל"עולם נעלם" –  תבינו. הופעה חיה שהוקלטה בדצמבר 2005 בהמרסמית' אפולו בלונדון. לא משהו של אש ותמרות עשן. האיש בא לשיר את השירים האינטימיים שלו. אפשרויות הצליל משפרות את ההאזנה לעות סי.די רגיל (דולבי 5.1, DTS) השירים כמעט כולם באתו סולם – "אליבי", "האחת שאני אוהב", ,Nos Da Cariad, "מאוחר יותר" (מהביצועים החזקים בערב), אנא, סלחי לי", "איינט נו לאב" (פסגת הרגש) "מזון בית-חולים", "בלטימור", "בבילון", "שישי אני מאוהב" ועוד.
העיבודים תואמים את הקו שלו, דאון ומיד טמפו, צ'לו דומיננטי, גיטרות אקוסטיות, קלידים מאוד "תחושתיים", אבל בעיקר זה הקול הרוטט הזה, שממשיך "לתרגם" תחושות, לטעון את השירים בקדרות יפה. משהו קורה בשיר מס. 9 "נייטבליינדס", גם הוא שיר בטונים הנ"ל, אבל העיבוד מניע אותו בקצב שסוחף את הקהל. בימוי צנוע, רזה, תאורה כחלחלה. הפנים המיוזעות של גריי. מי שביים את ה-די.וו.די הזה האמין שגריי כזמר-מבצע הוא כול העניין.