אחד המבקרים כתב: "לחיות עם מלחמה" הוא אלבום מחאה של גדול הסינגרסונגרייטרים בכל הזמנים. ואהה. תרשו לי לא להיסחף. מי יכול למדוד, לקבוע.
אבל רבותי וגבירותי, תנו לי לומר שניל יאנג יצר אלבום מסעיר, גם נוגע ללב. אלבום מחאה רומנטי, שמטלטל אותך מבפנים.למשל, אני מקשיב ל- Restless Consumer. בשיתוף מקהלה של 100 צעירים, ואני שומע גם את האווירה שיוצאת משירי המחאה של "פינק פלוייד".
זה אשכרה אלבום פוליטי אנטי בוש: "האנשים שמעו את החדשות/ והם אמרו/ אתה לא תאהב את זה/ אבל הם לא התלוצצו/ אי-שם בלב המדבר/ שוכבת מאהבת נואשת/ הם קוראים לה מלכת הנפט/ יש כל כך הרבה לגלות…"
ובבית אחר: "אנשים בעולם/ זקוקים להקשיב למישהו/ אנחנו גוועים ומתים מהמחלות שלנו/ אנחנו זקוקים למרפא שלך… לא זקוקים לטלוויזיה/ שתספר לי כמה אני חולה… לא צריכים עוד שקרים"
יאנג רותח מזעם. הוא יוצא נגד השיטה האמריקנית, נגד מה שהוליד הקפיטליזם. נגד ממשל בוש. הוא זועק כאב אמיתי. מזכיר את שנותיו בסוף השישים, ימי ההפיז וודסטוק. ושוב זה בוער בעצמותיו. כמה מלהיב השיר שנקרא Shock And Awe זה הרוק הישן, הטוב והספונטני של הדור ההוא.
לא. יאנג אינו מתמרח, המוסיקה המלודית טעונה בעוצמות שמרעידות אדמה. גבוה מאוד בסולם המחאה. והוא לא אנטי אמריקני. הוא מאוד פרו אמריקני כשהוא "דגלים של חופש" בצער ובאימה. זה אלבום של סינגר סונגרייטר שמאמין במה שהוא שר ושקולו ידבר בשביל רבים שאת קולם אף אחד לא ישמע.
ושיאנג שר על אמריקה של חופש, הוא מרים בגאווה את הדגל של וודסטוק. זו קריאה להתעוררות, להשתחררות מהמיטרליזם שהשתלט על אמריקה של התשעים. הוא קורא לאמריקנים למצוא לעצמם מנהיג חדש כדי להחזיר את אמריקה הביתה. (Looking For a Leader) ובא בחשבון שזו תהיה אישה או איש שחור.
חוץ מזה, זה אלבום מלהיב מוסיקלית, לא רק מי שמצטרפים לקול המחאה של יאנג. ואגב, כולם מוזמנים להצטרף לשירה בציבור של מה שנשמע כהמנון המחאה של השנה: "בואו נדיח את הנשיא". והוא בוחר לסיים במקהלת גוספל – "אמריקה איז ביוטיפול", ומעביר צמרור.
ביוטיפול יאנג , בשיא האותנטיות שלו, בשיא האמונה בצדקתו, פולק-רוק סינגר, שמחזיר את הפרוטסט סונג למה שהוא היה פעם. חזק.