חוזרים לאלבום מ-1993. יש סיבה? חיים צינוביץ' והליקון חשבו שיש. הם צדקו. לפני שהקשבתי אני קורא על גבי העטיפה את דברי צינוביץ' שהג'יבריש נולד אצלו בשלב שהכאב היה גדול מהמילה הידועה. אני חושב שזה משפט חזק. אני לא בטוח שהמוסיקה הקצבית-שמחה-אתנית-צוענית ששמעתי נובעת מכאב, ולמעשה –אולי כן. שמחה היא תרופה יפה נגד כאבים.
נרשם גם ש"כל המילים והלחנים" של חיים צ'ינוביץ'. אבל המילים הם כאמור בג'יבריש, ובג'יבריש (מילים שנשמעות כשפה טבעית, אולם אינן אלא רצף של מילים חסרות פשר שאינן מובנות אף למחבר עצמו) בדרך כלל משתעשעים.
ליוצר (צינוביץ') אין אחריות על דמיונו של המאזין שיכול להפליג לכול כיוון. קחו את קטע מס. 3 – "האינקוויזיטור האחרון" שנשמע בהתחלה כמו איזה מזמור גרגוריאני והופך לדאנס ים תיכוני רווי קצב. הג'יבריש מאפשר לצינוביץ' לעשות כל העולה על רוחו, להשתמש במאגר המוסיקלי האסוסציאטיבי שלו, ויש לו כזה. "פוליצי זינזוני" נשמע רוק מרוקני, "סוניה" מעין ריקוד קאונטרי, את הסיפור של "אניה" צינוביץ' מספר לפני הג'יבריש. זה מתחיל נוגה והופך מנגינה צוענית בלקנית עם אלמנטים ים-תיכוניים וביצוע שמקרין תשוקה, יצרים ודרמה. גם כאן מתממש פוטנציאל ההשראה הרב-גוני של צ'ינוביץ'. "יתירה" שמתחיל בהשפעה ספרדית, הופך לחאפלה ענקית.
יחד עם משפחת אלייב, (כלי הקשה כדרבוקה, דוויירה, אקורדיאון) הצליח צינוביץ' ליצור בפרוייקט הזה וורלד מיוסיק שיש בו גם ספונטניות וגם יצירתיות. השירה האמוציונאלית בקטע כמו "צ'וקיה" אינה סתמית. קול הוא בסופו כלי לביטוי תחושות – גם ללא מילים. ככלל, יש תחושה שצינוביץ' מתמקד באזורי הבלקן ובמזרח אסיה, מוסיקה צוענית, חבר העמים. גם ספרד וערב. וזו אינה רק הצגה של אקסטזיות קצבית כוחנית, אלא ישנם גם ומנטים ליריים יפים, יסודות ליתורגיים. בסך הכול, מיצירותיו היותר מעניינות-חשובות של חיים צינוביץ'.
