אנסמבל שם טוב לוי בהופעה, שם טוב לוי – חלילים, קלידים, גדי בן אלישע – גיטרות ושירה, צור בן זאב – בס, צ'רלי סבח/ גרשון ויסרפורר – עוד ושירה, נועם חן – כלי הקשה. אורח: אמיר שהסאר – חלילים. בית מזרח מערב, יפו.
חמישה נגנים מתמקמים על במה קטנה בין קשתות. אנחנו בבית מזרח מערב, בית יפואי ישן עם חצר ענקית ברחוב ארליך ליד מה שהיה פעם בית חולים דג'ני. ישראל בורוכוב, היוזם והמנהל שרכש את המקום מביא לכאן הרכבים המחברים תרבויות. זה יוצא מאמת, בלי כל השאנטיות המיופייפת. קהל רבץ על מחצלות. אחרים תפסו כסא פלסטיק. מתחממים בכוסות תה ובקעריות מרק שמגישים בחדר הסמוך.
שם טוב לוי (שמי) חזק היום בקטע האתני. ספוג מוסיקלי, בדרכו שלו. יוצר שיוצא מצניעות, לא מסטאריות. אחרי המוסיקה שכתב לסרט "כיכר החלומות" של בני תורתי, עלה הרעיון לאנסמבל סטייל וורלד מיוסיק.
אני עוקב אחרי לוי מאז להקת "ששת". הוא מהדור שידע את המהפכה ("מאחורי הצלילים""קצת אחרת", "צליל מכוון") ששבר מוסכמות, שהראה שרוקנ'רול הוא טיפה בים המוסיקלי שקיים כאן. שמוסיקה זה לא רק טרנד. מזרחיות אצל לוי אינה מוטו אלא עוד מוטיב במארג המוסיקלי השלם. האוריינטלי הוא קישוט או מקצב ביצירה המלודית שלו. השורשים (הוא ממשפחה בולגרית) הם שתילים הנטועים בגינה המוסיקלית שלו.
על הבמה שני נגני עוד שמתחלפים, נגן ניי וחלילים על תקן אורח – אמיר שהסאר, מהיותר מיוחדים-אותנטיים ששמעתי במוסיקה האתנית המקומית, נגן דרבוקה וכלי הקשה – נועם חן, עליו הוטלה משימה לא קלה למלא משימה לא פשוטה להחליף את זוהר פרסקו שמקיש בדיסק של "כיכר החלומות".
גדי בן אלישע גיטריסט-על מיומן. צור בן-זאב על הבס. גרשון וייספורר על העוד. הם פותחים בצלילים מ"כיכר החלומות". מלודי עם תבלין מזרחי. כשנגיע לשיר הנושא, בנגינת שהסאר, נקבל את אחד מקטעי האווירה המינוריים היפים שנוצרו במוסיקה המקומית. ובהמשך, ב"חגיגה", נבין מהי המוסיקה המזרחית הקצבית האותנטית העכשווית. היא לא יוצאת מתוכניות בידור עתירות רייטינג בטלוויזיה וממוסיקת אינסטנט של זמרי מועדונים/חתונות.
ספינתו המוסיקלית של לוי אינה משייטת רק לחופי הים התיכון. היא תגיע לארצות הבלקן ותעגון באיי יוון. לוי נושם פולקלור, מתמצא בקצבים, בודק סולמות, אורג עיבודים, מגיע עד המוסיקה שסבו הבולגרי ניגן לו, וחוזר גם לקלסיקות שלו. "קטע שמי", "בלילות הסתו" ו"שובי לביתך" מקושטים בסאונד האוריינטלי. וכשלוי שר את שיריו, מקבלים את עומק עצבות שירה של רביקוביץ.
ויש לו גם כוראל של באך בדואט עוד גיטרה אקוסטית, ג'אז צועני של דג'נגו ריינהרדט ("ניואז") שנשמע בעיבוד של לוי נורא מתאים לסרט של פליני. בסוף מקנחים ב"שיר ערש לנור". יפהפה.
לוי ואנסמבלו לוקחים לקולאג' אמביינט אוריינטאלי אותנטי, שהוא ארץ אחרת, מעורבת, אותנטית ויפה בתוך כול המסחרה המקומית. וחמישים ומשהו איש בבית מזרח מערב בערב סערה ידעו לאן הם באים.
