פסטיבל הג'אז בירושלים

4/5

חבלי לידה של פסטיבל ג'אז ראשון בירושלים: הקהל לא ממש הסתער בהמוניו. התחושה במתחם הרכבת, שם מוקמה הבמה המרכזית, הייתה הזויה משהו. היציע לא התמלא, והזמרת נינה פרילון נשארה מרוחקת מהקהל. גם המופע של הפסנתרן ריצ'אהרד פיירהסט על גג משכנות שאננים סבל מקהל דל. אני ממש לא מתכוון לעסוק בהשוואה לפסטיבל אילת או לפסטיבל הג'אז של תל-אביב, אבל צריכים להודות שמה שמייחד פסטיבל ג'אז זו האווירה שנוצרת במקום אחד, ובשלב זה נדמה לי שהקומפלקס הזה – פיזור האירועים על פני ארבעה מקומות – הוא בעוכריו של הפסטיבל הירושלמי. בארבעת ימי הפסטיבל, לא הייתה תחושה שבעיר מתקיים פסטיבל בינלאומי – לא בשילוט, לא באווירה.

וזה חבל, כי הרמה בהחלט גבוהה. שמעתי את אבי לייבוביץ' והאורקסטרה בסינימטק. הטרומבון של ליבוביץ' מונח רוב ההופעה על הרצפה. רוב הערב הוא ליד הקלידים, מנצח על חטיבת נשפנים מאוד דינאמית ויצירתית (4 סקסופונים, שתי חצוצרות, שני טורמבונים) וריתם סקשן (קלידים, בס, תופים) ביצירות מקוריות, תזמורים וסולואים מצוינים בטווח רחב של סגנונות מסלסה ועד פאנק. אין ספק: ליבוביץ' הוא כיום אחד היוצרים היותר ורסטילים בג'אז המקומי.
מנה שניה: ננה פרילון. פרילון היא זמרת ג'אז אמריקנית במלוא מובן המילה. זה אומר סווינג, מסורת וגם אנטרטיימנט. כשהיא שרה קול פורטר, שמעתי את אלה פיצג'ראלד. ופתאום היה בה משהו משרה ווהן. לא זמרת ש"מפילה" אותך, אבל יש לה כול מה שזמרת ג'אז מעולה צריכה.
על גג של משכנות שאננים מול טחנת הרוח ניגן ההרכב של ריצ'ארד פיירהסט הבריטי. הנגנים רדפו אחרי התווים שהתעופפו ברוח. אבל מרגע שהדפים חזרו לסטנדים שמענו ג'אז מורכב, נועז, מתקדם. קטע אחד – דואט בין פיירהסט לנגן החצוצרה הנהדר תום ארתורס (מכנסי שלושת רבעי וסנדלים) הוא מהסוג שבשבילו עושים פסטיבל ג'אז.
ג'רי אלן ניגנה סולו פסנתר ב"הצוללת הצהובה". אלן היא וירטואוזית, פסנתרנית מודרנית, פתוחה, מנגנת בריכוז מופתי, יש בה משהו מקית' ג'ארט, ואפילו מביל אוואנס, אבל היא קודם כול ג'רי אלן במיוחד ביכולות האלתור הנרחבות שלה, באינטליגנציה הגבוהה שלה.

ההרכב של לואיס הייז (תופים) וקרטיס פולר (טרומבון) במתחם הרכבת ניגן ברמת אנ.בי.איי שכבר מזמן לא שמענו בארץ. נכון שזה קודם כל הניסיון העשיר של שתי האגדות שניגנו בעבר עם קולטריין וארט בלייקי, (הרעננות ווהמקצוענות של הייז, הסווינג והחום של פולר) אבל הם דאגו להצטייד גם בנגנים מהדור החדש. תרשמו את השם מוריס בראון. איזה חצוצרן, עם טאץ' פאנקיי נפלא, וכמה שהחיבור הזה בין ג'אז מסורתי לעכשווי דפק וקלח. הם ניגנו בעיקר סטנדרט'ס (Caravan, למשל), ולפולר שלף הפתעה כשהזמין לבמה את יותם זילברשטין, נגן גיטרה ישראלי, תלמידו של פולר במסגרת פרוייקט אמנים מבטיחים.

דיימון בראון, החצוצרן האנגלי בסנדלים בהצוללת הצהובה הפיק מהפלוגלהורן שלו צלילים חמים כאילו יצאו עכשיו עשויים היטב מהתנור. החצוצרה שלו מספרת סיפור, והסיפור הזה לא היה כל כך מרתק ללא עזרתם של הנגנים, במיוחד הפסנתרן המצויין ברוס בארת'. ולבסוף – אלון פרבר בסקסופונים ו"החגיגה" שלו – דיאלוגים פוריים של הרכב ששולט בכל סגנון, אך מייצר קודם כל ג'אז מקורי נפלא, שמחבר מערב למזרח.
ירושלים יכולה לעלות על מפת הג'אז העולמית. בשלב זה, הפסטיבל קיבל ציון טוב על המבחר המוסילקי. במבחן ההפקה – הוא צריך מועד ב'. לפי הפתיחה – יש כאן הצהרת כוונות אומנותית רצינית. צריך רק שזה יהפוך לפסטיבל-פסטיבל, להפנינג של ג'אז.

מלמעלה למטה: הזמרת נינה פרילון, השישייה של פיירהרסט, הפסנתרנית ג'רי אלן, קרטיס פולר בטרומבון, לואיס הייז בתופים, דיימון בראון בחצוצרה.  

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות