אהבתי, והיום שש שנים אחרי הביקורת דאז, אני נרגש עוד יותר. ככל שהקשבתי יותר, אהבתי יותר. אתי אנקרי עשתה אלבום שלם שהוא חיטוט נפש, שירים על הטראומות ששייכות לכל מי שחי כאן. אדוני המלחמות, אלהי השקר, היאוש, מלכים ומשיחים מפוברקים, גם משהו נוקב על האשה, מבלי לנפנף בדגלים פמיניסטים, על הפחדים, חוסר הבטחון והשבירות. לרוב היא לא צינית, אבל כואבת, והשירים שקטים נוגים ומרוככים, מתנגנים ומלודיים (שימוש יפה בקצב ולס ב"קירבה"), מקושרים לאדמה הזו ע"י קישוטים אוריינטליים.
היא עושה שימוש בדימוים קשים כמו "כיתת יורים שתבוא גם אותי לחסל", אבל הצליל דווקא מפנים את הדרמה הפנימית. העיבודים המצויינים של יזהר אשדות, פעם ראשונה איתה, מטעינים את השיר במתח פנימי, אם זה גיטרות או כלי מיתר אקוסטיים.
אנקרי טובה, כי היא שרה רגשות בצורה הכי אותנטית. הקול, האינטונציה הם של כאב מבפנים. אתי אנקרי מצליחה להעביר תחושות הכאב והסרקזם בשיר כ"האשה", ולמרות הסרקזם, השיר ענוג מלודי ורך, והניגוד הזה נפלא. יש כמה שירים שהם קלאסיים בעיני מכל בחינה "לא מת לא חי", שיר אוירה עם מנגינה של חסד, שמחלחל עמוק או "עוד לא נרגע בינינו", שנכתב על רקע האלימות "בשם כל הקדושים" ושלטון המשיחים שאינם מגיעים. גם אנקרי, כמו העיבוד, יודעת להפנים את הטראומה, לא להפוך אותה למלודרמה.
ועוד מילה על שיר התפילה "עננו נא", שמסיים את האלבום: ריגוש אמיתי, ואפשר להצטרף בזימזום חרישי. עיבוד שמצטרף לתפילתה.
אנקרי לא עשתה אלבום של להיטים, אלא שירים שמערטלים רגשות, בצלילים ומנגינות שמביאים אותם קרוב מאוד ללב.
