"בעזרת הג'אם"

הדג נחש בהופעה

מועדון זאפה ת"א
4/5

בעזרת הג'אם יוצאים מדיכאון, והמקום שבו אתה חי עושה לך כזה דיכאון שאתה הופך לאנטי ופסיבי בלי שום חשק לשתף עצמך בגורל של מישהו.

"זה נחת עלי בלי שתכננתי/ ומאופטימיסט נעשיתי סתם אנטי/ זועף כל הזמן, שונא את כולם/ לא מרגיש שותפות גורל עם אף אחד בעולם"

השיר יצא לפני מלחמת לבנון. לא בטוח שהדג נחש היו עושים אותו ככה. "לוטוס" מדבר על המצב של הבנאדם בזמן הזה. ברור שאין כאן מקום לחגיגות, אבל באווירת המועדון, בהיפ הופ הגרובי, הכל הולך בכפיים וברגליים.
אחרי המלחמה בלבנון, השירים מקבלים פרספקטיבה קצת אחרת. אבל אנשי הלהקה אינם אומרים דבר, כמעט לא מתייחסים "למצב". פרט לקריאה לראש אכ"א, האלוף אלעזר שטרן, "להירגע" ("בתל-אביב לא מצאתי שכול").             הם באו לעבודה. רשימות השירים על הרצפה. יאללה לעבודה, רצים לפי הסדר.
מה לעשות: "הדג נחש" מבחינתי היא כבר סוג של היפ הופ מקומי שמעורר ציפיות, ליותר מאשר עוד הופעה, במיוחד לאור העובדה שבזמן האחרון הייתה תחושה שהקונצנזוס מחבק אותם, והם אפילו מתפקדים על תקן שליחים של הממסד בעולם הגדול.
אבל בסך הכול, אין תלונות. אני לא זוכר רגע שהם הורידו את הרגל מהדוושה אחרי "לוטוס" שפתח יגיעו "קליפורניה", "מה שבא בא", "הנה אני בא", ממש לפי סדר השירים בדיסק החדש, ועד ל"מהבמה להפציץ", "תירגע", "איזה כיף" ו"שבחי ירושלים". רק על "להביא את המכה" הארוך הם ויתרו. ובחלק השני של הערב – מבחר מהישנים " "לזוז", "חליפות", "הכאפה המצלצלת" ועד "שירת הסטיקר" ו"מה נעשה".

ועדיין השירים מדברים לזכותם: שאנן סטריט ושות' שרים לא רק על החיים המחורבנים בסביבה שהם חיים. הם כוללים גם את עצמם בתוך הבלגן. החיים שלנו הפכו חיים ללא עקרונות, מה שבא – בא, בסבבה. "חבר'ה בגילי מנהלים את העולם, אני יושב מגרבץ, שונא את כולם".
כירושלמים במקור, הם נוגעים בסוגיית העיר, גם חברתית, גם פוליטית. "הנה אני בא" עוסק בניסיון הכושל להתערות בתל-אביב, וזו אופרת ראפ, עם אזכורים לקווין. ירושלים חוזרת גם ב"להתחלק בעיר", שיר עם היבט פוליטי שאומר: אני מסרב להאמין שאנשים לא מוכנים להתחלק בעיר כדי למנוע את הפירוק שלה.
הם שרים על "כל הצ'וצ'ות", שיר על גברים שמנסים להתחייב לנאמנות לאחת בודדת, בפועל – רוצים את כל הבחורות למיטה.
ו"סטיסטיקה" – על הפער בין מה שאנחנו חושבים-מאמינים ובין המציאות הסטטיסטית. (רוב ההורים חושובים שלילד שלהם יש לב זהב. הסטטיסטיקה אומרת שמ-30 יצא גנב).
הדג נחש באו לעשות ערב גרובי בטמפרטורות גבוהות, לפרוק מעליהם את כול מה שהם רוצים לפרוק על הבמה ("מהבמה להפציץ"), עיבודים פאנקיים לכלי נשיפה, צליל אפרו קריבי פה ושם.
האם אפשר להירגע מהתזזית? כשמגיע שיר כביכול שקט – "תירגע", מתברר שלהירגע זה אוטופיה במדינה שבה הרייטינג, הבינוניות והשטחיות שולטים. זה נשמע משהו כמו: אני מנסה להירגע, אבל תחזיקו אותי, אני מה-זה עצבני.
ככה שעד הסיום – אין צפירת הרגעה. אם היפ הופ אז עד הסוף ואם היפ הופ עברי אותנטי – אז "הדג נחש", לא רק הם, אבל בראש ובראשונה – הם. גברים מקצוענים ששרים ומנגנים את האמת שלהם, ועושים את זה טיפ טופ.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. ביקורת מצויינת, רואים שלכותב יש עניין ולא רשם רק מתוך "לכתוב ביקורת וגמרנו"

    הדג נחש הם באמת הדבר הבא, למרות שהם קיימים כבר 10 שנים [לפחות?]
    פשוט כמו שנאמר כאן, גברים מקצועניים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות