אם טראש מטאל זה מהר יותר, חזק יותר, כסחיסטי יותר, סלייר עושים את זה עוד יותר מהר-חזק-כסחיסטי. והאמת? מגיעה יותר מהצדעת כבוד ללהקת ה –  Death Metal  הזו (דאת' מטאל הוא סקציה של הטראש מטאל – להקות רוק מטאלי שעוסקות בעיקר במוות, כאב וסבל ומכסחות בריפים כבדים מאוד) . החבורה סוחבת יותר מ-23 שנה, וטוב לדעת שהזמן לא הקהה את האגרסיה של הלהקה הזו.

"אשליית ישו", התשיעי שלהם, נשמע אלבום טעון ומכוסח לא פחות מ-Reign in Blood מ-1980 שנחשב המאסטרפיס של חבורה הזו. תקשיבו לזעם שפורץ מטום אראייה (Tom Araya) בתוכחה האנטי דתית בשיר Cult כדי להבין שהאיש והלהקה טעונים עדיין באותן עוצמות. אפשר לייחס את זה לשובו של המתופף דייב לומברדו אחרי היעדרות של 15 שנה מה שמעניק רעננות מחודשת כבר בשיר הפתיחה Flesh Storm וגם בקטע המטאלי Skeleton Christ.

"סלייר" אינם מנסים לייצר סאונד חדש אבל "אשליית ישו" נשמע פיצוץ אמיתי, המשך למתקפת הזעם על הדת שהפכה את החבורה הזו ל"בעייתית" במיוחד אצל נוצרים מאמינים שנאלצו לספוג מהחבורה ב-2001 אלבום שנקרא'God Hates Us All' סלייר קושרים בין השאר את הדת לטרור העולמי. למי שמחפש מטאל טראשי חסר פשרות. "אשליית ישו" הוא תמצית ה-death/thrash במיטב המסורת. שירה גסה, צליל גיטרות שמטרטר את הנשמה ריפים ברוטאליים שפוגעים גם באברים אחרים בגוף והופכים את ממערכת הסטריאו למכונה אימתנית. בטח שזו בשורה למעריצים הותיקים, אבל זה סוג הדיסקים שיביאו להם מחנות של מעריצים חדשים. למי שרוק מטאלי וירטואוזי גורם לו חום גבוה וחולשה – שיתרחק מזה. וזוהי אזהרה. לפריקי המטאל האוריגינאלי – חבל על הזמן. זה מה שחיפשתם.