ושוב ארקדי והפסנתר. צוותא, מופע חורף. תאורה נוגה. הוא יגיע לעשרים וכמה שירים. גם ויסוצקי. גם השירים שכתב לאריק איינשטיין. לא להכביד על האוזן. בטרנד המיינסטרימי, נותנים את הגרייטסט היטס. מוסיפים סוכריות. שהקהל יוחנף. שיצא סבבה.
ארקדי על נתיב המידל-אופ-דה-רוד האינטימי. שירת הצוותא חלק מהסיפור. מסמן לקהל איפה להיכנס. הוא גם הביא זמרת שתשיר איתו. קוראים לה לימור עמר. הנאווה תשיר "כול הכוכבים" שמזוהה עם דוד ד'אור וגם "המנצח לוקח הכול" של להקת "אבבא" בהדרנים.
כולם שרים "בגללך" שדוכין הלחין לאיינשטיין. ואחר-כך מגיע צרור שירי אהבה ארוז באינטימיות הדוכינית. "מרוב אהבתי", "יש בי אהבה" (המוכר גם מאיינשטיין), "אוהבת לא אוהבת".
הפסנתר שלו מצלצל יפה. מתאים לו הדכדוך הרומנטי. שר את אהבותיו הנואשות. מול הפסנתר הוא פיתח סגנון חצי שירה, חצי דיבור-לחשוש, בקטע של י-רוצה-לספר–לכם-מה-אני-חש בזמן אמת.
ארקדי הוא יוצר של קלידים, מושפע ממסורות אירופאיות וגם מהביטלס, ויש לו המינור המרגש. היום הוא בקטע של קוקטייל של שנסון ופופ, בעיקר השירים המינוריים.
פעם אחת הוא מזכיר את מיכה שטרית. זה הסיפור על כתיבת "מלנכולי על הגג", אחד הטקסטים היותר מיוחדים ברפרטואר של הצמד, וכמה-חבל שמיכה לא עושה עם ארקדי איזה מפגש מחודש.
הפסנתר מתחבר עם הסיפור האישי, וארקדי הוא מהבודדים ששר טקסט כשחקן, אמוציונאלי, מלודרמטי, ומבחינה זו הוא לקח לא מעט מהטרובדור הרוסי, שיודע לספר סיפור במנגינה. מה שברור שארקדי, אחרי החברים של נטאשה הוא ארקדי אחר, שמצליח להיות מתוק ואירוני, רומנטי ואינטימי, להביע מגוון תחושות שמרכיבים את האישיות שלו כאדם וכיוצר. זה קורה ב"להרגיש", תיעוד על בנאדם שהדיכאון הוא חלק ממנגנון היצירה שלו.
המסגרת האינטימית מקבלת פטור מחשמלית-בס-תופים. ארקדי כבר נותן התחושה שאתה מתארח בחדרו הפרטי, לוקח את החולשות שלו והופך אותן למעין יתרון. וגם אז הקהל נשאר קצת רחוק. ארקדי לא יקום אפילו פעם אחת מהפסנתר במהלך הערב. הפסנתר נותר הידיד הכי נאמן בחדר הזה.
