אבישי כהן – קונטרבס, בס חשמלי ושירה, סם ברש – פסנתר ומקלדות, מרק ג'וליאנה – תופים וכלי הקשה. בהשתתפות: עמוס הופמן – עוד.
אבישי כהן נראה ונשמע כמי שמתקשה לעכל את העובדה שהוא מנגן מול משכן מלא, חם ואוהד. אחרי ההופעה במועדון הג'אז "בלו נוט" היוקרתי בניו-יורק,דה סקאיי איז דה לימיט, ובטח עם סוג של מוסיקה שזורמת כמו נהר שוצף אחרי ממטרים עזים בביצועים קולחים כאלה של השלישייה. פעם רביעית שאני שומע את ההרכב הזה, ולא תהיה לי בעיה להגיע גם לערב הבא שלהם.
עם Continuo – הטריו הזה נשמע יותר משולש שווה צלעות מאי פעם. כלומר – כל אחד לחוד וכולם ביחד. קצבים, מעברים וניואנסים של מוסיקת ג'אז רבת גוונים, שמתקשטת גם בעיטורים ים תיכוניים. לכהן – מיתרי הבס משמש כמו מיתרי קול, מלודיים והבעתיים.
כהן, ג'וליאנה וברש – שלושתם וירטואוזים, אבל – בתוך קבוצה שמחוברת בעורקיה. זה לעולם לא רק הסולו שלו, אלא עיבוד עשיר שמחבר אותו פעם למתופף, פעם לפסנתרן. הפסנתרן מנגן כמו כבר כענק ג'אז. בראד מלדאו פוגש את פיראנונצ'י האיטלקי. למתופף יש תכונה מדהימה. הוא מוציא את מלוא האנרגיה על התופים, אבל זה לעולם לא סתם סולו ראוותני. זה כמו ריתמוס פנימי שעובר ביניהם, ההקשבה והקשר הם משהו שנדיר לשמוע בהרכב טריו, ועד שלא שומעים, לא מבינים. בנגינת הבס של כהן יש הרבה מעבר לטכניקה. זהו בס בשרני שרוצה לספר סיפור. בגרסה שלו ל"שחקי שחקי" ("אני מאמין") לשאול טשרניחובסקי, בעיבוד, בנגינת הבס, כהן יצא מטריטורית הג'אז ומתקרב לשירה. ובהמשך הוא עובר למזמורים ששמע מהסבא שלו, ושר (כן, בקולו) "שלום עליכם מלאכי השלום". אז מה זה?
זה לא מעט. זה התזמור, זוהי חדוות היצירה. זה ג'אז בלי גבולות, בלי צורך להגדיר משהו. אבישי הזמין את עמוס הופמן לנגן עוד. מוטיבים מזרחים משתלבים לפעמים טוב יותר, לפעמים פחות. אבל זה חלק מתזמור, ואם מישהו רוצה לקרוא לזה "ג'אז ים-תיכוני" או "מוסיקת עולם", שיקרא. אפילו את "לילה", הקטע הכי מוכר שלהם, הם מנגנים קצת אחרת, עם הרבה נשמה ורצינות.
רצינות? הסטנדינג אוביישן בסוף הערב סוחטים את מהם גם הדרן של הרגע האחרון – גרסה הומוריסטית, בידורית פאנקיית מסחררת ל-Caravan הסטנדרט הנודע של דיוק אלינגטון. כהן, ברש , ג'וליאנה התגבשו להרכב יצירתי וצבעוני מאוד, מנגנים מתוך השראה גדולה, מחובקים במגע של קסם.
