אמנואל שטיינבאום מציג את דמותו של פוצ’ (שזה כינויו) ומשכיב את עצמו על ספת הפסיכיאטר.
אני מקשיב לאלבום הבכורה של שטיינבאום ומופתע. יש כאן יוצר טעון במטענים אמוציונאליים, שמנסה לפרוק אותם במלודרמה מוסיקלית רב סגנונית ושופעת מעברים ועיבודים מפתיעים.
למשל: שיר מס. 8 "עוד חורים" הוא דו"ח קשה על מצבו של המחבר – "הלב שלי בהקפאה, בלי חברים ויש לי אלף ידידים, ארורים הכוכבים, הפסנתר הוא כמו מראה ולא נותן לי מנוחה, צריך ללמוד להירגע, שתיקח אותי האהבה"
פשטני משהו? אבל תקשיבו למוסיקה. כול הדו"ח האישי הזה של שטיינבאום מקבל הפקה מוסיקלית קברטית שעוברת ממקצב אסטה-אסטה בלקני סוער לאתנחתאות מינוריות, עיבוד מוסיקלי יפהפה, נועז, מיוחד.
פוצ’ לא צפוי. הדיסק הוא סלט של רוחות פרצים מוסיקליות, פסנתר מינורי שמעטר קול גבוה נוגה כמעט מתבכיין ועד תערובות מוסיקליות ישיש בהן ישן וגם חדש – מוסיקה אלקטרונית, רוק מתקדם, מומנטים של סופט פופ בתוך הבי מטאל ("חצי יום") וכול המישמש המוסיקלי הזה סובב סביב ציר טקסטואלי שמנסה להאיר את הצד הטראומטי של הנפש. שטיינבאום משחרר זרמי מחשבה בפרצי-זרמי מחשבה של רחמים עצמיים, לעיתים מהסוג הבוסרי בומבסטי כמו ""אני הקלישאה של כתיבת השירה".
לא אהבתי את החיטוט המנג’ז הזה בטראומות האישיות שלו. הבחור סובל מחסרים ומחסכים ועושה שמיניות כדי לבטא את זה. באיזשהו מקום זה הופך למלודרמה פשטנית מעוטרת בחריזות שבלוניות.
מוסיקלית, שטיינבאום הוא כור היתוך מרשים ומרתק, אחד היוצרים המעניינים והמורכבים ששמעתי לאחרונה, בלחנים, בעיבודים, במעברים. קצת ארקדי דוכין, משהו מברל, תערובות של פולק מיוסיק ופינק פלוייד. מיוחד. זו המילה.
