הרכב – וויי ג'רארד – שירה, ריי טורו – גיטרה, מייקי וויי – בס, פרנק לרו – גיטרה, בוב בראייאר – תופים.

כמה דראמטיים. כמה אמוציונאליים הם "מיי כמיקל רומנס". אחרי 14 קטעים, הדיסק נשמע כמסע טראומטי מהעבר אל ההווה. מוסיקת רוק פוסט משהו עם אזכורים לפורמטים כאלה ואחרים.

אלבום שטראומה של מוות עוברת לאורכו. הפתיחה The End זה פינק פלוייד. (דגימת סאונד למטה) האסוסיאציה הראשונה שעוברת. האווירה, המבנה, התפתחות השיר, הזעקה המלודרמטית והגיטרות. זה "החומה". היום הכמיקל רומנס מנסים גם קצת פינק פלויד. בקטע השני Dead! זו כבר הילולת רוק מהסוג הרוק פאנקי. סינגל ענק בפני עצמו.
מכנים את הסגנון של החמישייה הזו מניו-ג'רזי Emo – סאב-ז'אנר של פאנק (פ' דגושה) הרדקור. זהו השלישי שלה, והרושם מהקשבה ראשונה שמדובר במצעד שירים מלאי אמוציה, זעם פוליטי. מישהו כתב כי האלבום החדש של הכמיקאל רומנס זה כמו לקחת את ה"אמריקן אידיוט" של ה"גרין דיי" ולשדרג אותו ברמות דרמטיות גבוהות. (ואגב, המפיק של האלבום, רוב קאוואלו הוא שהפיק את האלבום הנ"ל ל"גרין דיי") הטונים הם של האיש שעל המקרופון ג'רארד וויי, משדרות עוצמות דכדוך ודאון שמצריכות אישפוז לצורך אבחנה: "אם אתה מתבונן במראה, ולא אוהב את מה שראית/ אתה יכול להבין ממקור ראשון מה זה להיות כמוני" הטקסט מופיע בשיר הראשון The Endשהסיפור בו מתרחש בעת הלווייה. לא להיבהל. ל-MCR יש גם מה שלהרבה להקות רוק חסר – הומור.
השיר "מאמא" מציע הופעת אורח של לא אחרת מאשר הזמרת והשחקנית לייזה מינלי, במה שנשמע כהיבט על על המלחמה מתוך התייחסות ליחס של אמא, מעובד לפולקה קצבית כזו. MCR לוקחים את כל הדברים הטובים מהשבעים למוסיקה שלהם ומוסיפים את המטענים שלהם.
Mama שונה מאוד בסגנון משירים אחרים בדיסק . הוא נשמע כזה קאבארט מיוסיקלי ווייל ברכטי. שיר סרקסטי על תחושות תסכול כלפי אמו בעניין התכחשותה לו כחייל שהולך לקרב למות.
זה אלבום טעון בטונה של אמוציות. שירים על דמונים, שירים אני-מלחמתיים וגם עניינים אישים הקשורים בילדות בעייתית שהשפיעה על התהנגות עתידית, אובדן אהבה כתוצאה ממוות.
"כך נעלמתי", הוא שיר הבעת חרטה – על פגיעה באדם האהוב. יתכן שהשירים קשורים לאותו סיפור – מותה של האהובה. בקטע The Shaprest Lives נחשפת בעיית התמכרות לסמים ואלכוהול ועד כמה הוא לא רוצה שאהובתו תיפול לזה. שדי ההתמכרות עם זאת ממשיכים לרדוף אותו.
"Welcome to the Black Parade" ממשיך את קו הסיפור האישי ההזוי, שיר שמזכיר את המוסיקה של "גרין דיי". "אינני אוהב אותך" עוד שיר שאומר – אני לא ראוי לך, לכן רוצה לפגוע בך, להכניסך לעולם החושך. ג'רארד וויי הסביר כי "מצעד שחור" זה שילוב של זכרונות ילדות – כשאבא לקח אותו לראות מצעדים, חוויה שעולה מחדש כשהוא נפטר בבית חולים.

"Cancer" הוא מן הסתם העצוב-מדכדך ביותר באלבום. הבנאדם שוקע בדיכאון על כך שאפסה התקווה. כמה פשוט. כמה קודר. המוות על מפתן הדלת.

השיר Teenagers מזכיר את המוטו של הפינק פלוייד ב"הומה" – כיצד המבוגר שולט בנער/נערה ומגביל אותו לדרך מסוימת.

אי אפשר לפסוח על הדיסק הזה. הוא מסוג הדיסקים שמגיע מהעורקים של הלהקה, מהאירועים האותנטיים של חייהם, והוא מהווה חלק מקונספט תיאטרלי מאוד מובנה.

.