בתוך אגם קפוא היא רואה תמונה שלה מלפני שנים, מזהה תיבת צעצועים.. ככה זה מתחיל. שישי אחה"צ, רונה קינן מגיעה לזאפה לשיר על חלום ולהציג את התמונה העכשווית שלה, כדי להוציא לדרך אלבום חדש, שני שלה, שבא אחרי "לנשום בספירה לאחור". מבט הטומבוי שלה אינו קפוא, אבל גם אינו משדר החנפה לקהל. קינן (קוקו, חליפה, חולצת Elvis. טיפ טופ) באה לשיר, לא לפלרטט/להתמרח. לא לבדר.
לא קל לשמוע 9 שירים חדשים. כמעט כול שיר הוא עולם בפני עצמו. מבחינתה, זהו מעין טסט-קייס, והשירים יצטרכו להמתין כדי להפוך מתינוקות שזה עתה נולדו לשירים חיים ובועטים. יש לה שיר על תסבוכת שמולידה תקווה לנס, ויש לה שיר קצבי על מצוקת אהבה שחסרה ("לולי") ודווקא המוסיקה מרככת טקסטים כבדים, כדי להבליט אירוניה. יש לה מקצב וואלסי וגם סמבה. יש לה שיר שקט ןדרמטי, מהטובים שלה באלבום – "עינים זרות" על הישרדות.
בין ובין היא הכניסה שירים מהאלבומים הקודמים וקאברים. מגיעים "מיהו המיילל" מהאלבום הקודם לפי מילים של יעקב אורלנד, "עוד ניפגש" של אריק איינשטיין ושם טוב לוי, גם Anyone Who Had A Heart של ברט באכאראך, המוכר מדיון וורוויק. אלה הבחירות שלה, ורונה משלבת אותם כנראה – כדי לא להכביד בחומר חדש נטו. ברוב המופע היא שרה נקי, נכון, נמנעת בדרך כלל מטון דרמטי. נשענת חזק על ההרכב בראשות עדי רנרט המצוין שמעניק לשירים צבעים יפים, וצריך כמובן לציין את האיש שמאחורי ההפקה – יזהר אשדות.

קינן רבת ניגודים, מורכבת ופשוטה. פולקית ורוקיסטית. אקוסטית וחשמלית. והיא גם סינגר סונגרייטרית במובן הלועזי של המילה. זה חלק מההוויה האומנותית שלה. Prison (המושר באנגלית) מכניס אותה לקברט האירופאי ו"גלויה" מהקודם שלה, שיר זעם על יחסים, מחזיר אל החלקה הרוק פאנקיית האמריקנית שלה. פעם הייתה לי בעיה עם חוסר הקוהרנטיות הזו שלה. היום יותר ברור לי שזו היא, ולא הסגנון הוא שקובע, אלא כל שיר בפני עצמו וכולם ביחד. עסקת חבילה שכזו.
בסיום קיבלנו שניים מצוינים. אחד חדש – "מים זוהרים", ולראשונה היא גם דרמטית מאוד. ועוד שיר מהקודם שממשיך להפעים – "מבול". אני לא בטוח שיש לה בחדש שיר באיכות של "מבול". מצד שני, הורסטיליות שלה, היכולת לעשות את המעברים האלה מבלי לאבד ייחודיות – הופכת בעקבות הדיסק החדש לעניין שלה, למעשה – הסגנון שלה.