הופעה לרגל האלבום החדש

רונה קינן

מועדון זאפה ת"א
4/5

בתוך אגם קפוא היא רואה תמונה שלה מלפני שנים, מזהה תיבת צעצועים.. ככה זה מתחיל. שישי אחה"צ, רונה קינן מגיעה לזאפה לשיר על חלום ולהציג את התמונה העכשווית שלה, כדי להוציא לדרך אלבום חדש, שני שלה, שבא אחרי "לנשום בספירה לאחור". מבט הטומבוי שלה אינו קפוא, אבל גם אינו משדר החנפה לקהל. קינן (קוקו, חליפה, חולצת Elvis. טיפ טופ) באה לשיר, לא לפלרטט/להתמרח. לא לבדר.
לא קל לשמוע 9 שירים חדשים. כמעט כול שיר הוא עולם בפני עצמו. מבחינתה, זהו מעין טסט-קייס, והשירים יצטרכו להמתין כדי להפוך מתינוקות שזה עתה נולדו לשירים חיים ובועטים. יש לה שיר על תסבוכת שמולידה תקווה לנס, ויש לה שיר קצבי על מצוקת אהבה שחסרה ("לולי") ודווקא המוסיקה מרככת טקסטים כבדים, כדי להבליט אירוניה. יש לה מקצב וואלסי וגם סמבה. יש לה שיר שקט ןדרמטי, מהטובים שלה באלבום – "עינים זרות" על הישרדות.
בין ובין היא הכניסה שירים מהאלבומים הקודמים וקאברים. מגיעים "מיהו המיילל" מהאלבום הקודם לפי מילים של יעקב אורלנד, "עוד ניפגש" של אריק איינשטיין ושם טוב לוי, גם Anyone Who Had A Heart של ברט באכאראך, המוכר מדיון וורוויק. אלה הבחירות שלה, ורונה משלבת אותם כנראה – כדי לא להכביד בחומר חדש נטו. ברוב המופע היא שרה נקי, נכון, נמנעת בדרך כלל מטון דרמטי. נשענת חזק על ההרכב בראשות עדי רנרט המצוין שמעניק לשירים צבעים יפים, וצריך כמובן לציין את האיש שמאחורי ההפקה – יזהר אשדות.

קינן רבת ניגודים, מורכבת ופשוטה. פולקית ורוקיסטית. אקוסטית וחשמלית. והיא גם סינגר סונגרייטרית במובן הלועזי של המילה. זה חלק מההוויה האומנותית שלה. Prison (המושר באנגלית) מכניס אותה לקברט האירופאי ו"גלויה" מהקודם שלה, שיר זעם על יחסים, מחזיר אל החלקה הרוק פאנקיית האמריקנית שלה. פעם הייתה לי בעיה עם חוסר הקוהרנטיות הזו שלה. היום יותר ברור לי שזו היא, ולא הסגנון הוא שקובע, אלא כל שיר בפני עצמו וכולם ביחד. עסקת חבילה שכזו.
בסיום קיבלנו שניים מצוינים. אחד חדש – "מים זוהרים", ולראשונה היא גם דרמטית מאוד. ועוד שיר מהקודם שממשיך להפעים – "מבול". אני לא בטוח שיש לה בחדש שיר באיכות של "מבול". מצד שני, הורסטיליות שלה, היכולת לעשות את המעברים האלה מבלי לאבד ייחודיות – הופכת בעקבות הדיסק החדש לעניין שלה, למעשה – הסגנון שלה.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

5 תגובות

  1. ההתרגשות הזאת שלה, ההיסחפות, האמת, והיופי, כולם גורמים לך פשוט להתרגש ביחד איתה, לקוות שיהיה טוב. אפשר תמיד להסתכל לכיוון חדר אמנים ולראות איך רונה מדברת עם מי שניגש אליה אחרי הופעה. לא ב " וואו, תודה, כל כך תודה, וואו, את מדהימה, תודה שבאת, יו..", אמנם בכמה מילים, אבל אמיתיות. נכונות. ואפשר לראות במבט שהיא פשוט… מדברת אמת. והיא סבלנית ובאמת מתרגשת מזה, גם מהיצירה עצמה, זה ניכר בה, ביצירה, וזה מקסים.

  2. רונה היא פשוט גדולה. היא מלכה. וחוץ מזה היא מקסימה. היא לא מהאומנים שאומרים "אני מתרגש, אני כל כך כל כך מתרגש, וואו, זה כל כך מרגש", ולא מרגיש יותר מדי.
    רונה מספרת שהיא מתרגשת בעיניים נוצצות. ורואים את זה, על איך שהקול שלה רועד בהתחלה. ואיך היא מחזיקה בגיטרה ולאט לאט נרגעת. היא כבר לא מפחדת לעלות לבמה. זה אקט שגרתי, אבל בהופעה כזו מיוחדת, עם מוזמנים, בזאפה, כשהיא מגלה שירים חדשים בביצועים חדשים, כמובן שיש על מה להתרגש. והיא כל כך אמיתית, בניגוד להרבה אומנים אחרים.

  3. השיר שמסיים את הדיסק הוא "בוקר חדש", ללא ספק בחירה נכונה. רק רונה וגיטרה. רגוע יותר, מתון. "לבדוק אפשרות של חיים אחרים", ו- "מה אפשר לעשות מלבד לחכות בשקט לבוקר חדש…"
    שיר טוב ומתאים לסיום.
    הבחירה להכניס את השירים מלנשום בספירה לאחור הייתה טובה ודי ברורה- מיהו המיילל ברוח, גלויה (יופי!), מבול, לחיות נכון (לא, ממש לא מיותר!). ויכול להיות ששכחתי משהו אבל נראה לי שזהו. צריך בכל זאת כמה מוכרים..

  4. ביקורת יפה.

    רונה היא פשוט מקסימה. אי אפשר לעמוד בפניה כשהיא שרה, והשירים שלה חשופים ואישיים כאחד. היא מאוד מופנמת אבל מגלה את הסודות הכי כמוסים. חוץ מזה, כשהיא עולה לבמה ומגלה את ההגשה המיוחדת שלה, את השירה שלה, וחלק ממי שהיא (צניעות, ביישנות, נטולת-פוזה, נקייה, ואמיתית כל כך) – אי אפשר להוריד את העיניים. תשעת השירים החדשים שהיא ביצעה בדיסק מוכרים לקהל המתמיד מהופעות, שכן היא ביצעה שיר חדש אחד להופעה ולא 'הפילה' את כולם בהופעה אחת.
    "נס" הוא שיר שלקח לי זמן להבין כמה הוא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות