אחת מהשתיים: או שמקורות ההשראה של "דה ווקמן" (ילידת 2000) יבשו או שהם גילו דברים שאנחנו לא ידענו. מה מביא להקת אינדי רוק מניו-יורק להקליט גרסה לאלבום השיכורים "פוסי קאטס" של הארי נילסון וג'ון לנון מ – 1974 שהביקורת שחטה ודרסה.
אחרי שהקשבתי לעשרה שירים, התחושה היא – לא זה ולא זה. "דה ווקמן" הסתלבטו בקטע של התרפקות-התפרקות על מסיבת האולפן רוויית האלכוהול של נילסן את לנון בלוס אנג'לס של 74' שאליה הוזמנו חברים טובים כמו רינגו סטאר וקית' מון ועוד מיני מתחככים.
אותו סופשבוע מוכר גם כ"סוף השבוע האבוד של ג'ון לנון" בלוס אנג'לס. לנון היה אז בתקופת הפרידה הגדולה שלו מיוקו אונו. הוא יצא ללוס אנג'לס להשתובב ולהטביע את מר יגונו בהרבה אלכוהול בחברת ידידו, כוכב הפופ הארי נילסון.
הקלטת האולפן ההיא סיכמה ימי ידידות מופקרים של שני שתיינים ידועים לשמצה, שבמהלכם הושלכו בבושת פנים מתוך מועדונים ברחבי העיר אחרי שהתפרעו והשתוללו כמו צמד פרעכים.
ואז עלה הרעיון – דווקא על רקע הידידות שלוחת הרסן הזו – להיכנס לאולפן ולהקליט אלבום, מקבץ של שירים בלי שום סדר וקונספט פשוט כדי לתעד את אווירת הפאן של אותם הימים.
האלבום כלל בן השאר גרסאות כיסוי ל"הרבה נהרות לחצות" של יוצר הרגאיי ג'ימי קליף, (דגימת סאונד למטה) ל-Subterranean Homesick Blues של בוב דילן וגם ל"שמור את הריקוד האחרון בשבילי" המוכר מהדריפטרס. נילסון נשמע נורא. מסתבר שהסופרסטאר לא גילה לחברים שהוא חולה והמשיך להקליט עד שאיבד את קולו. זה לא הפריע לנפשות הפועלות להמשיך להיזרק באולפן. למישמש נכנס שיר ילדים "לופ דה לופ", שיר של לנון – "מוצ'ו מונגו" שנשמע כפעלול מוסיקלי למסיבת חוף קאריבית, "רוק אראונד דה קלוק" של ביל היילי. גם שניים-שלושה מקוריים כמו "כל חיי" ו"אל תשכחיני".
וכמו בהרבה אלבומי גחמה של סופרסטארים וידידיהם – גם זה הפך ברבות הימים לתקליט מיתולוגי.
"דה ווקמן" עם המילטון לייטהאוז כסולן, נכנסה לאולפן די בספונטניות בתחילת 2006, וממש מקביל לסיום הבישולים של אלבומה A Hundred Miles Of, גייסו חברים למסיבת אולפן ולא שכחו להביא מצלמות לתיעוד (די.וו.די פסיכודלי של 20 דקות כבונוס)
מה שיצא מזה רחוק מלהיות משהו מתוחכם או חדשני. "דה ווקמן" למעשה ממשיכים את המסיבה ההיא של 74', שרים קאברים על קאברים הכי זרוק וממוסטל, אלבום של כמעט אחד לאחד, בעיקר התחברות לחופש שנילסון ולנון לקחו לעצמם באותו ערב בלוס אנג'לס. שום דבר כמעט מעבר לזה. מה שכן, יש בזה לא פחות קסם מהמקור שזה בעיקר – אותנטיות ספונטנית, פאנקיסטית, פסיכודלית ו"מלוכלכת".
