ג'נגו היה רוצה להיות ביטלס מקומיים. לפי שיר 10 "דיברנו עם אנשים" (דגימת שיר למטה) ברור שליבו של ג'נגו נמצא בביטלס. קשה לטעות בהשפעה, כמעט בכל אלמנט בשיר.
לפעמים הוא מלנכולי כשהוא שר "אין זמן לחלום" מוסיקה שאינה מתחשבת בכלום. אבל הבעיה היא שג'נגו נשאר בחדרו. לא לוקח את ההשפעות והכישרון והולך איתם כמה צעדים.
מוחו המהרהר-שר תוהה – "לפעמים אני חושב אם הייתי מישהו אחר". אנחנו באווירה חלומית שכזו, הרמוניה סטייל סוונטיז מהימים של קרוסבי, סטילס ונאש. בפסנתר מנגן יפה אסף אמדורסקי.
והנה, מורידים כמה שנים ונכנסים לאווירה יותר נאמר "ביטלסית" ב"לב" בנגינת הגיטרות, בהרמוניה הקולית. הוא מודיע לה שהיא יכולה לא לחזור. הוא התגבר על הכאב. החליף לב.
צליל הגיטרות והקצב מתקשחים ב"היא לא חושבת עלי", וזה נשמע רוק יותר גראנג'. בנמוכים ג'נגו נשמע רע. בגבוהים זה משתפר.
צליל אקוסטית מקדים את השיר "דקה" שמתחיל בטון שבור, מסכני כזה, וג'נגו שר "אין שום תוכנית השבוע ברחתי יותר מדי" ו"תני לי דקה להתחיל ליפול על הברכיים". ואז מגיע עוד פופ מלודי שאומר "יבוא היום שנתחבק סתם". ו"אני רוצה להיות כמו האנשים".
שיר חמוד ותמים, צליל מפוחית, טון רך, ראשוני כזה. ג'נגו לא מנסה להיות מישהו אחר. זה מה שהוא מסוגל כזמר. מצד אחד – אותנטי, מצד שני עובר לידך, לא תציד חודר-מחלחל. למעשה מתקשה להגיע. זה ג'נגו עם כל הטוב וגם הפחות טוב.