שם האלבום "אינסומניאק" נוגע בסובלים מנדודי שינה. האם אנריקה איגלסיאס התכוון למעריציו שנאלצו להמתין 3 שנים? "רינג מיי בל" הפותח, הוא פופ אמצע הדרך, בטון מתייסר משהו, כאילו איגלסיאס נושא על כתפיו את צער העולם. בסך הכל הוא מעודד אותה, את האהובה, להדליק אותו, לומר לו ישירות ובלי עכבות מה היא באמת מרגישה.

בשיר השני Push עושה האיגלסיאס תפנית לראפ אופנתי. אבל עדין – בין היפ להופ ("ילדה כשאת לצידי, לא יכול לברוח מזה"), מתבכיין קולו הרומנטי. "דחפי דחפי כלפי, תשכנעי אותי להאמין בזה". ב-Miss You מידטמפו קליט, קישטו בניחוחות יפות של גיטרת פלמנקו.

לאנריקה  יש קול נעים, הבעה מיוסרת, הוא אינו מתיימר יותר מאשר לפופ מרוכך, מלודי, לא רועש מדי, לא קשיח מדי, ליבו הרומנטי מנסה להגיע לליבן של המבוקשות – "איך אני יכול לאהוב אותך כשאת לא מדרבת אלי".וגם בבלדה הקליטה והמחניפה Somebody's Me. עוד להיט? – Stay Here Tonight.

נו טוב, יכול להיות שאנריקה אינו דמות המאהב הלטיני השרמנטי סטייל אבא חוליו, אבל לא נראה לי שממש הוא סובל מחסכי אהבה. מבחינת ההבעה הוא נשמע כמי שמהו עבר בגנים, והלב הלטיני הזה, לקח גם מהאבא את הקיטשיות הרומנטיות הפופית הקליטה. מצד שני יש בו גם משהו ג'ורג' מייקלי. המתכונים האלה כבר מכרו עבורו 40 מיליון אלבומים. נדמה לי שאנריקה לא יתאכזב גם במקרה הזה. זה אנריקה קליט, אנריקה של פופ שגרתי, בין סלואו למידטמפו, לדאנס, רגשני. בין הקלות הנסבלת לנסבלת יותר.