רק חילוף אחד היה בהרכב האנ.בי.איי הזה. קרייג הנדי החליף את ג'יימס ספולדינג שלא הגיעה מפאת מחלה. ספולדינג דווקא מזוהה עם הקוקרס, אבל כשראינו את כל השמות האלה, אז נרגענו. חוץ מזה כל האגדות התייצבו לעבודה. הם הביאו איתם את הותק, הניסיון, את האנרגיה, את המוניטין, את אלפי שעות הנגינה במועדונים המובחרים ובפסטיבל הג'אז, את הקרדיטים (עם מי הם לא ניגנו)
רציתי להרגיש באותם רגעים במועדון ג'אז ניו-יורקי, ומוזיאון מגדל דוד אינו בדיוק מועדון ג'אז, אבל האווירה הזו של ימי הקיץ מול החומות המוארות – אין בשום מקום בעולם. ישבנו שם, ופשוט עצמנו עיניים ולפעמים גם דימיינו מועדון ג'אז ניו-יורקי. הצליל שהשביעיה הוציאה בטח לקח לשם. הקוקרס זה מסורת, שאסור לבייש. הרעיון לשם נלקח מאלבום שהוקלט בזמנו בברוקלין – כאשר החצוצרנים פרדי הבארד ולי מורגן ניהלו מעין "מאבק" ביניהם. שם האלבום נקרא – The Night Of The Cookers. הקונספט הוא של שני חצוצרנים המנגנים זה מול (נגד) זה, ובמקרה של ההרכב הזה – אדי אנדרסון מול דיוויד ווייס.
אז מלחמה בין חצוצרנים לא ממש התרחשה, אבל תזמורי הג'אז בהשראת המוסיקה של בילי הארפר קלחו – במהלכי ביבופ והרדבופ כמו שאוהבי ג'אז בדם מייחלים לשמוע. לא השפעה כזו ולא השפעה אחרת, לא אתני ולא שמתני ולא וורלד מיוסיק ולא אתנו משהו, אלא ג'אז במלוא המשמעות של ג'אז. את אדי הנדרסון בחצוצרה לא צריכים לגלות. הוא נמנה על הדמויות הבולטות בתקופת הפיוז'ן, ממושפעי מיילס דיוויס, שיתף פעולה עם הרבי הנקוק. בשנות ה-90 חזר לנגן הרד בופ, והוא מנגן בשנים האחרונות הרבה עם בילי הארפר.
בילי הארפר נחשב לאחד מגדולי הסקסופוניסטים של דורו – מי שנבנה על השפעות עמוקות של ג'ון קולטריין. הוא מסוגל לנגן בכל קונטקסט מ-Free ג'אז ועד בופ – טון חזק, גמיש, אנרגתי, נטוע חזק במסורת הג'אז.
אלה רק שתי דוגמאות מההרכב ששמענו במגדל דוד, ואם לסכם את הערב של הקוקרס – אז במשפט הזה: תביאו אותם עוד פעם.
דגימת שיר – בילי הארפר מנגן – My Funny Valentine
פסטיבל הג'אז בירושלים 2007
