חשבון פשוט: סיימון וגארפונקל הקימו את הצמד ב-1964 ופירקו אותו ב-1970. בסוף 2003 , תחילת 2004 ארבעים שנה אחרי, והם כבר מגרדים את השישים וארבע, והם שוב יחד. האמת: יכולתי להסתפק בקונצרט ההסטורי בסנטראל פארק, שיצא על DVD, אותה הופעה חיה מצוינת, ספטמבר 1981.
מצד שני: כמה מסקרן לשמוע אותם 23 שנים אחרי ההופעה ההיא. וכששומעים את האולד פרנדס בעוד איחוד המחודש ב"מדיסון סקוור גארדן" בניו-יורק, חייבים להודות, שההתרגשות לעיתים מטפסת מאזור הלב לאזור הדמעות. הם פותחים בשיר "חברים ותיקים" שאומר: "שמרו על הזיכרונות, זה כול מה שנשאר לכם". לקהל זה המון. הוא פוצח בכול השירים משירון הסיקסטיז, "אני סלע", "אמריקה", "שירה של קתי", "סקרבורו פייר", "צלילי השקט", "הומוורד באונד", "גברת רובינסון" ועד "מנגינה אמריקאית", ו"המתאגרף". התזמורת מאחור היא הבסט שבבסט. אל הבמה מוזמנים מי שנראים כאילו הועלו מן האוב, "האחים אוורלי", הלא הם דון ופיל (כבר מגרדים את השבעים), הצמד שהכי השפיע על סיימון את גארפונקל, כשהיו בני 15. הם שרים "ווייק אפ ליטל סוזי", "אול איי הב טו דו איז דרים". ב"ביי ביי לאב" מצטרפים אליהם סיימון וגארפונקל.
זכרונות: חוזרים לכיתה שישית ברובע קווינס, למועדוני הפולק, בימים שקטי, ההיא מהשיר, אספה כסף כדי שהם לא יגוועו ברעב. והקהל נשפך ושר "גשר על מים סוערים" ו"ססיליה". מחזירים את הזמן. וכולם רוצים להישאר בנקודה הזו, להישאר עם האולד פרנדס עוד שעה- שעתיים בסיקסטיז. כולם עדיין מטורפים עליהם אחרי כול השנים האלו.
