מור שגב בוכה על חבר שנפל בפעילות צבאית במהלך האינתיפאדה, מגלה לנו הדף שנשלח עם הדיסק. הדיווח על הבכי נמסר בראפ ועובר לקטע הרמוני מלודי רך ואוורירי. ההכרזה – "ברור לי שיש שני צדדים לכל מלחמה" מול "ועדין כואב לי מבפנים שעוד אחד מהשכונה שלי נפל" נשמע כל כך נדוש ופשטני שזה כמעט גמר לי את השיר על ההתחלה. שיר זה לא הרצאה.
גם ההמשך – עם כל הצער על צערו של שגב – סובל מפשטנות יתר. המעבר לבית מלודי רכרוכי לא מוסיף נקודות זכות לשיר. "בכיתי כבר אבל מה זה עזר לי חוץ מלהראות שגם אני עצוב" מה זה? שורה אחת כל כך מיותרת שמחרבת את השיר. וגם הסוף – "אני לא שווה יותר ממך אבל הלכת במקומי" – זו התבכיינות שטחית ודי פתטית שמעקרת את השיר אפילו מזיק של מקוריות. לא כל בכייה מחייבת שיר, ובטח לא השיר הזה שלא סוחט אפילו דמעת תנין.
