אני פותח את חוברת המילים ומקבל צילום עם מבט מצועף ושורה מתוך יהודה עמיחי: "בארץ הלוהטת הזו, מילים צריכות להיות צל"…
"מבול" שפותח נותן הסברים לחשיפה היוקדת תחת קרני השמש הלוהטת. וידוי של סערת רגשות. שיר משמר אישי מאוד, על מה שעבר עליה מול מציאות חושפת ציפורניים. "אני אהיה לי אש מאנשים קרים", שרה קרן בעוצמה גדולה, בלהט דרמטי. והיא חזקה מאוד. "כשירד מבול על הרחוב/ אני אהיה לי גג לשמור אותי קרוב". מטפורות קיצוניות עד הסוף.

היוצרת יוצאת למגננה. "מבול" הוא אולי מטפורה קיצונית מדי. אחרי הכל מדובר בסוף העולם. אבל כנראה שסערת הרגשות הובילה לתחושת הקטסטרופה. קרן פלס מחפשת מפלט, ואם להתכתב עם המטפורה של עמיחי – היא מחפשת צל לחסות בו. זה מוטו באלבום החדש. מנסה לדייק בשרטוט תחושות ורגישויות. על מערכת יחסים היא שרה – "הרי היינו רק פחד ממה שבאמת" במנגינה מינורית יפה. היא הופכת את השיר לוידוי אותנטי. ההבעה הדרמטית מראה שזה בנפשה. מתחזקת באמצעות המילים. ההתחזקות מגיעה מתוך חששות ופחד.
ב"סוף הרגש" היא שרה על "סוף הרגש מתקרב מתוך אלפי דמעות"… "קח לך זמן לשכב ולא להיות… כולם מחכים למשהו, למישהו או למשהו שלא יבוא כבר"…
העוצמות מגיעות מהמקום הזה. מהאכזבה והחששות מיחסים שאינם "עד הסוף". ועל זה יש לפלס בדיסק הזה שירים שהיא הולכת בהם עד הסוף, בחשיפה רגשית ובהבעה אמוציונאלית.
אני מקשיב ל"הוא מתקשר אליי" – "הוא מתקשר אלי מרוב אשמת חינם/ על מה שלא יהיה בינינו לעולם". איזו עוצמה היא משקיעה בחשיפה הזו, מהולה בתסכול ובכעס עצומים.
אני הופך עוד בדפי חוברת המילים ומגלה שלואי להב הוא המפיק המוסיקלי. זה אולי מסביר את הטיפול בדרמה. ואני רק יכול לדמיין אותו אומר לה. קחי את זה עד הסוף. קרן פלס לקחה את זה עד הסוף.
"רצה הביתה" – רצה הביתה אל השקט ששומר אותה. מונולוג על יחסים שגובים מחיר גבוה, עד שטוב ועדיף שקט של הבית. להיות עם עצמה בשביל עצמה.
"לא היתה לך בררה/ רק ללחוץ על ההדק, לסגור את הסדק … השלכת את הכל, לא יכולת עוד ליפול/ כי היית כבר למטה/ את רצה הביתה מטירוף מתמשך לאבד את עצמך לרגליו"… טקסט אמין על מבוכה קשה במערכת יחסים בתוך עולם מבולבל ושקרי. פלס מגיעה לאמירה קשה כמו: "אין אהבה רק הרגל שכבה". ביצוע דרמטי מרוגש, עיבוד והפקה שלוקחים את זה לסאונד פופ-רוקיסטי חסר פשרות, למעשה – לשיאי הדרמה.

ב"סקס עם האקס", היא שרה על אהבה של פעם, על חלק ממנה ש"השאירה שם", טון דרמטי שמרוכך בנימת געגוע. מנגינה ועיבוד מעודנים שמתחבקים עם המילים.
פלס נעה לעיתים על הגבול שבין אותנטיות לקיטש. ב"אל אישך שתיקתך", מזג האוויר מתחבר עם מצבי הנפש, "העננים הם הראשונים לבכות", היא משתמשת בדימוי שחוק משהו, אבל ממשיכה במוצלח יותר – "כשהרחוב מלא בסימטאות/ החלשים הם הראשונים לטעות". גם כאן מנגינה ועיבוד שמנווטים לדרמת תחושות, בחלוקה נכונה של אנרגיות שירה.
לא הכל דרמטי: אווירה וקצב שמוציאים את קרני השמש – ב"פז'ו 92", קצב חפלאי, עיבוד פופ-אוריינטאלי, על ניסיון לשמר משהו מזכרונות ילדות ("רק תשמור לך עוד שביל לחזור") והנה להיט דאנס לא פשטני ומלהיב "במכונית ליד הים" ("את התמימות אני השארתי במכונית ליד הים") והיא מתרככת מאוד בנימה רומנטית ב"תקופה של שינויים".

ההפקה המוסיקלית לוקחת את הדיסק למקומות שהביאו לשלמה ארצי את התהילה. תקשיבו ל"פה ליד הירקון", השיר מצטרף למוטו המגננה העצמית ("אם ארצה אתרחק/ לא ייתן שיגיעו אלי זה מסוכן מדי"). הקצביות המחניפה רווית המתח המייצרת דרמה מתפתחת, עם נגיעות יפהפיות של צליל חצוצרה.
אני לא מחפש בקרן פלס את מה שאין בה. ביקורת לא נועדה לחפש משהו אוונגרדי, אלא להתייחס לדברים כפי שהם. ודי לי במה שיש בה. ויש בה בפלס כישרון יחיד במינו לשיר/ לספר את עצמה – כפי שהיא, הכי קרובה לעצמה, עם הדרמה והעצבות, בהפקה ה"מלודרמטית" הזו שמתאימה ליישותה העכשווית.