קול נמוך, אפרורי, מלנכולי מספר את סיפורה האישי בין מציאות להזיה – "בלילות היא שומעת תנים מרחוק/ לא יודעת אם זה נדמה לה", ביום היא "תוהה מרחוק אם זה שהוא הולך", אבל בעיקר רוצה לשמוע את "הנשימה שלו" חוברת לנשימה שלה. רונית קנו (החלה דרכה במוסיקה קלאסית כחלילנית, נגעה בג'אז, פעילה בהרכב "ארבעים מעלות" עם ארי גורלי ואיציק יונה) שרה סיטואציה של בדידות וגעגוע, עיבוד לאקוסטית, בס, תופים במינון. המלודיה מעודנת, הטון הלאה משהו, העיבוד החסכוני מצליחים להעביר את התחושה בלי טיפת דרמה. פשוט, נכון, נקי. מעניין לשמוע את השירים הבאים של רונית. (שינוי טונים? שירים קצביים?) בקו הזה – היא משדרת אמינות גבוהה.