אני מדפדדף בספרון המילים של הדיסק ונתקל בצילום לא שגרתי של ידיים, שמראיהן אולי אומר יותר מאשר צילום של פנים.
ואני מקשיב לשיר הראשון, ליווי אקוסטי קל, טון רך אפרורי ששר על חלום בהקיץ ו… "איך היופי נעלם לאט/ והצבעים דוהים בא ערב/ איפה הם כל הכוכבים/ שאני זוכרת מילדותי"… איכשהו הצילום מתחבר לשיר.
היא שרה על הרהורי הלב מזווית עכשווית – על דברים שנשארו מאחור, כמו למשל התום והאהבה של פעם ("אם תשאל") ובשירים היא מנסה להעביר את התחושה שלה, אפרופו מזג האוויר בחוץ שנע בין ענני גשם להתבהרות.
ורד קלפטר לא מייצרת דרמות. הטון שלה רך, עד שיש לך תחושה שהוא עובר ליד. יש לזה מילה – נימוח. מוסיקה של אקוורל. מהר מתברר שזה יותר סגנון, שגם נעזר באוריינטציה הבוסה-ג'אזית של עמוס עבר הדני, שתפס איתה ראש טוב.
כשורד שרה "ימים מתוקים ימים מרים/ עמוסי עננים, עמוסי דמעות" ("למרות כל זאת") זו יותר מתיקות נוגה מאש מרירות נוגה, כאילו היא מהרהרת בשיר בלי שמיצי הקיבה שלה יעבדו. בלי שסערות הנפש יהפכו לזעקת בטן.
הטון, העיבודים הבוסה נובאיים מייצרים אווירה מלו-מלנכולית כזו. זה יפה, כי לא חייבים תמיד לצרוח רגש, וורד לא באה להראות שהיא ריקי או ריטה. היא ורד. החבורה שניגנה איתה עזרה לה לעשות את זה סולידי. עמוס עבר הדני בגיטרה, עדי רנרט בקלידים, אלון נדל בבס, אלי מגן בקונטרבס. אלון הלל – תופים.
לא כל השירים נוגעים/מגיעים. חלפתי על פני "לירית" המתפלסף בשתי אגורות, הרהור על עצמך בחליפות העתים ("כל יום שעובר הוא סימן שאלה אחד גדול"), "במרחק הגדול" הוא שיר קצבי, די סתמי, נטול מלודיה מיוחדת שמגיע בזרם מחשבות על חלום מעורפל, דמעות ואהבה, אבל "ספטמבר" השיב בי רוח סמבה מיד טמפו ג'אזית מענגת, שרה על סיום הקיץ, אם כי בינינו, ספטמבר שלנו חם לפחות כמו אוגוסט. אז השיר הזה מתאים יותר לאווירה אירופאית. והנה עוד בוסה יפה – "דייט" האירוני על אהבה עצמית בבדידות. וגם "אותך אני אוהבת" – שמסמן איזושהי התבהרות אופטימית.
זה צליל שלא מגיע מחורף ישראלי, מאופק, אקוסטי וסולידי, מסוגנן בעידון, עובר בדרך כלל באיזי ליסנינג נעים טיפה ואפלולי משהו, כולל הדואט עם יצחק קלפטר – "עוד מעט", מפגש של פיוס ונוחם שיוצא מתוך תחושה שהכל כבר עברנו, ויש מקום למבט רגוע עד רומנטי על החיים. אולי זה המוטו/המעט העכשווי של ורד.
