הופה. הופה. בידיים, ברגליים, בקצות האצבעות. בציפורניי, בשפם ובמרפק. רגב הוד יגיע יום אחד להיכל התרבות כמו אייל גולן? לא. כי הוא מנסה להיות עוד אייל גולן. לא כל-כך בו האשם, אלא במכונת היצור הזו שממשיכה לעבוד סביב לשעון ולייצר עוד להיטי אינסטנט ים תיכוניים.

הוא רוצה לכבוש את ליבה, לשמח אותה יען כי הוא רומנטיקן, היא פרצה חומות ליבו, והוא צועק לאלהים שהיא האהבה שלו ושהוא רוצה להיות בתוך ליבה. "את ואני לנצח נישאר", מבטיח רגב הוד. לא הוד ולא הדר. צ'ולי, ראובני והוד רוקדים על אותה חתונה. קצב מההתחלה. בטח להיט לסלולאריים. זה הרבע עוף המוכר, ממש אותו רבע עוף. זה לא אומר שבין הרבע עוף לקינוחים לא קמים לרקוד. ועוד איך קמים. קמים גם קמים. הופה, הופה. בידיים ברגליים, בקצות האצבעות, בציפורניים, בשפם ובמרפק. אני אשאר לשבת.