היא יושבת לבד לכתוב שירים, בחוץ יורד גשם, הדמעות קפאו בחלון, והנה עולות המחשבות – על עזיבתו, על זה ששניהם הפוכים ו"איך זה שאתה תופר כנפיים/ במקום שבו כבר משהו נפרם/ ברחוב שלי סגרו את השמיים/ תקוות קטנות הלכו לישון מזמן".
דנה (הבת) וחנה (האם) אוהבות לתפור מילים ככה שזה יישמע "יפה". אם יש "כנפיים" בשיר, ברור שבחריזה יהיו גם "שמיים", וגם התייפייפות בכאילו-סיטואציה קודרת, כזו של "יושבת לבד לכתוב שירים", שיש בה גשם, דמעות, פגישה בבית קפה, קור, פחד.
מה לעשות שאני חושד בטקסטים שמנסים לייצר דרמות באמצעות מילים מרשימות. תקראו לזה: מניפולציות רגשיות.
אומרים לי: מבקר לא צריך לבחון מילים של להיט באזמל של מבקר ספרות. כמעט כל להיט שני הוא סוג של מניפולצייה רגשית. השאלה המתבקשת – למה זה לא קורה לי כשאני שומע שירים של שלום חנוך, מתי כספי, נורית גלרון. זאת שאלה, שהתשובה עליה היא, שבביקורת כמו בביקורת, אתה לא צריך להתייחס לז'אנר הפופ כמשהו נחות, כי זה "רק פופ". אין סיבה לעשות לפופ הנחות. אצלנו, משום מה, נוטים לעשות הנחות למילים בשירים מולחנים.
דנה לפידות היא זמרת מבטן ששרה Soul מיינסטרים בעברית כמו ש-Soul מיינסטרים צריך להישמע, או כפי שהוא נשמע אצל זמרת כמו ויטני יוסטון. בשיר הזה "הפוכים" – אסוציאציית ויטני יוסטון שקופה אולי יותר מדי. אבל מה לעשות, שלדנה יש טונים של ויטני יוסטון, ובעברית – זו משימה לא פשוטה.
הטון תשוקתי בשיר "תחנות החיים" שמספר על כך, שהיא נזרקת בין שפיות לבין הפיתויים בתחנות החיים. ושוב בעיית טקסט: האם יש ניגוד בין שפיות ופיתויים? פיתויים הם מן הסתם חלק בלתי נפרד מהשפיות. שיר דאנס מלודי סוער ודרמטי, שמנסה לגעת בעניין הבריאה ויחסי הבינו-בינה: "איך ברא אותנו/ כמו הכל כבר סומן/ איש ואישה/ ובפנים בלאגן". מצד אחד – לשון גבוהה ומצד שני יומיומית ("בלאגן") – חוסר אחידות בטקסט אינו מוסיף לו נקודות זכות. וגם "חתולה על גגות שמחפשת קצת חום", זו הדבקה רופפת מ"חתול על גג פח לוהט"… ושוב פער בין טקסט למוסיקה – שהיא בהחלט פופ לוהט.

דנה ממשיכה בטון הדרמטי-טראגי-משתוקק, מתחנן (מה, היא עברה כל כך הרבה משברי יחסים בחייה?) ב"מוצ"ש" –  הבחור משחק איתה ובורח. העיבוד – סרט מתח. "רק אישה זוכרת תשוקה ישנה", שרה דנה. ומה איתנו הגברים? לי אישית זכורה אחלה תשוקה… אבל בואו נאמר שכמו שדנה שרה את זה – תשוקה עברה עליה. חדשה, ישנה. מה חשוב.
"מרחב אחר" – ירידה לשפה פרוזאית, כמעט דיווח: "אם בחיים לא הייתה תחלופה כל –כך מהירה של נתונים/ כל רגע, כל דקה, יש משהו חדש עניינים". המילים והלחן של ברי כהן, ומורגש פער לעומת השירים הקודמים – אבל לא לטובתה של דנה. זה אחד החלשים בדיסק.
"כולך" כתוב טוב, מהוקצע, אם כי לא נקי מניסיונות התייפייפות. דנה הפעם מאופקת, שרה את המנגינה בלי אובר מלודרמה, לעיבוד מיתרים יפה של אוהד חיטמן. משה דעבול דאג לעיטור גיטרה אקוסטית. יפה. שיר שיכול לתת חומר למחשבה לדיסק הבא.
"חצות" חוזר-משחזר את האווירה-קצב הדאנסי של "מוניות". שוב טקסט שמנסה ליצור אווירת מתח לילית – שתים עשרה בלילה, פנסים נשפכים, בר מתרוקן, משקה מהול אשליות , מסכה מתקפלת, ובמראה משתקפות פנים שסרבו לראות. כל כך הרבה קלישאות.
"רוחות של קיץ" – השקט האילם שמטפס על קירות, השעון המתקתק מכניס לעצבות – כי הוא עזב אותה באביב. ו"דמעות חונקות" ויש בה גם אופק ובכלל "ים חג שוב מאיר". למרות הדמעות החנוקות. שוב בלדת פופ מרוגשת שמנסה לייצר דרמת (דנה כרגיל מטפסת לשיאי הרגש והשמלץ) עצבות מקלישאות, אבל איפה האמינות?
"משוגעת" כמו משוגעת, משוגעת, נוטפת געגוע, מתפנקת. משתוקקת. שורטת קירות ויש גם תחושת מחנק" :מקום שאין בו קיץ/ טבע היום/ המרחק הפך עמוק/ כשהוא בינתיים מתבלבל" עד כאן יפה. בהמשך, המטפורות מחבלות. הלחן והעיבוד (אלמנט של פלמנקו בפתיחה) היפים בפשטותם, הם ההיפך מהטקסט המסתבך והמאולץ משהו, רכות מלטפת וקול (טוב) משתוקק ועדין. מגיעה התחושה. לא מגיע טקסט. הוא נעטף כל כך ענוג ומתוק וריחופי, שמשמעויותיו המטפוריות-טראומטיות כביכול –מתפוגגות. אבל הלהיט הגדול הזה (וזה להיט!) הוא מה שנקרא –קצת כלוא בשקר.

דנה לפידות – אלבום בכורה, מגיעה עד סערה רגשית, מנסה לשכנע שעברו עליה יחסים טראומטיים, אובר-טונים, אובר-דרמה, אבל הקול וההבעה המצוינים וגם חלק מהלחנים המוצלחים –  לא תמיד מצליחים להסתיר העדר אמינות של הטקסטים.

דנה לפידות -וידאו