שיער קצר, ידיים מונחות על קלידים אלקטרוניים, שום מילה לקהל, נכנסת מיד למיצג האישי. הומלנד הוא קונצרט של משוררת ואמנית מיצג ( (Performance Artistמונעת ע"י נושאים פוליטיים וחברתיים שונים הנוגעים באמריקה העכשווית, מגישה הופעה, שהיא למעשה ערב של יצירה מוסיקלית, כמעט בלי הפסקות בין השירים.
אנדרסון היא סטורי טלרית שמנסה באמצעים שלה לגעת במלחמה, בקיום האנושי, בחברה צרכנית ממוסחרת. "הומלנד" מחבר בין שירה לדיבור (לעיתים קולה הנשי מתחלף לקול גבר) מוסיקה לתיאטרון. מבחינתה של אנדרסון הערב הוא מיצג העוסק בהשתקפות החיים באמנות.
אנדרסון מנגנת בכינור בליווי מערכת אלקטרונית חדשה (סינתי), ומשתמשת במגוון קולות, כשהבולט הוא קול גברי, מספר בצורה אירונית ןמסונתז אלקטרונית . לצידה על הבמה בקלידים Peter Scherer, בס וגיטרה – Skuli Sverrisson, בויולה – Okkyung Lee. הרכב ג'אז קאמרי שמשרת אותה היטב.
בהומלנד אנדרסון נוגעת במגוון נושאים: מהמלחמה ועד המדיה ואמריקה של אובססיה בטחונית,של כיבוש עיראק, ועד לההתחממות כדור הארץ ופגעי הסביבה. הצהרות פוליטיות הן חלק בלתי נפרד מהערב שלה, במיוחד ערב הבחירות בארה"ב והמשבר הכלכלי.
היא פותחת את הערב בסיפור עתיק … על זמנים בהם "לא הייתה אדמה רק אוויר וציפורים. לציפורים לא הייתה קרקע לנחות עליה. יום אחד מת אביה של אחת הציפורים, ולא היה לה מקום לקבור את הגופה. זו הייתה בעיה חדשה. אבל הציפור פתרה אותה. היא הכניסה את אביה לתוך מוחה, וזה הייתה תחילתו של הזיכרון" הסיפור הזה מכניס את "הומלנד" לאווירה קסומה, כמעט מאגית על רקע במה מכוסה בנרות דולקים.
הערב עוסק בחלקו באובדן החופש בחברה ששרויה באווירה של ביטחון אובססיבי נגד הטרור ובחלקו במלחמה בעיראק. אבל הערב אינו מתמקד רק בהיבטים אנטי מלחמתיים. אנדרסון בוחנת גם את הריקנות של חברה צרכנית בשיר שמתאר לוחות מודעות עם פרסומות לתחתונים ואת "אלהי התחתונים" ויש לה שיר שעוסק ביחסים חלולי תוכן בינו ובינה "אני מעמידה פנים שאתה אוהב אותי/ אתה מעמיד פנים שאתה מאמין בזה"
הקטעים הטובים הבולטים שלה בקצב רוק – "רק מומחה יכול להתמודד עם הבעיה" Only An Expert Can Deal with the Problem – מצב בעייתי שהופך לבעיה רק כשממוחה לעניין טוען, שאכן קיימת בעיה. לעיתים הפיתרון הוא הבעיה. בדרך כלל הגבול בין בעיה לפתרון מטושטש לצורך מניפולציות פוליטיות.
עדיין ציפור נדירה, הכהנת הגדולה של מופע המולטימדיה מזה כשלושים שנה. עדיין אותה תערובת של מונולוגים ומוסיקה אלקטרונית, מוסיקה שנעה מטון מהורהר, נוגה והזוי ועד צלילים כאוטיים. לפעמים הטקסט הפשוט יכול להפנט בטונים שלה: "כשאני בוכה, דמעות זולגות מעיני הימנית מפני שאני אוהבת אותך/ומעיני השמאלית – כי אני לא יכולה לשאת אותך" או כשהיא שרה "להפליג לאורך החיים הארעיים האלה" או בנימה הפרובוקטיבית משהו – "אתה יכול לשתוק בארבע שפות … שתיקך תיחשב כהסכמתך"
מוסיקלית היה ערב שקט, איטי בדרך כלל, מתבסס על עיבודים קאמריים ונגיעות אלקטרוניות. אנדרסון לא התעדנה או התרככה עם הגיל. היא עדיין אותה אמנית שעולה לבמה כדי לנסות להעביר את הציניות והאירוניה במלוא שנינותם. ההתרככות הגיעה דווקא מהכיוון הלא צפוי, כאשר היא אירחה את בעלה לו ריד לשני שירים. אלה היו רגעים שבהם הופשרה אווירת הניכור של הערב. ריד התיישב על כיסא, כמעט מבויש, ומרגע שקולו נשמע, חזרנו לאדמה. עוד רגע אחד של קשר בלתי אמצעי יותר עם הקהל הגיע בהדרן של הערב, כשלורי לבד על הבמה התקרבה אל הקהל וסיימה בסולו כינור חשמלי. והפעם היא היישירה מבט אל הקהל.
לורי אנדרסון בהיכל התרבות ת"א
