מזגתי לי את הכוס קפה של הבוקר, והקשבתי ל"בוסה נובה". כך נקרא השיר. בוסה נובה הוא בדרך כלל  קונוטציה למשהו קליל סטייל קרלוס ג'ובים. אבל במקרה הזה מתברר כי המקצב מעטר לאליאב את דימוייה. הבוסה אמנם נשארה קלילה,  אלא שהמילים חמקו. שיר אהבה שמתחיל בדימוי "עצבות סגולה נוסך בכל". אבל "הוא עושה את הפרחים ורודים, צובע את השמיים בצהוב". האם טקסט צבעוני-ציורי כזה ראוי דווקא לבוסה, האם הוא ראוי בכלל ללחן. אולי מוטב שהיה נשאר על הנייר. טקסט כבד, מקצב קליל ואוורירי – האם נועדו זה לזה? הרשו לי להטיל ספק.

טליה אליאב הלחינה מטענים לא קלים של דימויים ואוקסימורונים. קחו למשל שורות כאלה: "אהבה רכה בחוטים שקופים נראים/ שבין ידי הישנות לעיניו/ אנחנו הנצח עושה השמיניות/ הנצח המצייר מעגלים". אז יש כאן רמזים  לאינסוף (סימן השמיניות) ושלמות (מעגלים), אבל כשאני מקשיב למוסיקה (במקרה הזה בוסה) אין שום חשק בעולם לנתח שיר "על הנייר".. ואגב, בבית השלישי כותבת אליאב: "מלטף אותן במקצב מסובך", ואני מחפש את המושא. אין כאן שום מושא בלשון נקבה. את מי מלטף?

גם "אני בזרועות" – גדוש מטפורות. הדוברת בשיר לא החליטה אם היא אישה בוגרת בזרועות האיש או בת בזרועות אימה. הערפול בשיר אינו יוצר מסתורין מעניין, אלא מעסיק אותך בפענוח במקום להקשיב למוסיקה. מצד שני, טליה מצליחה להעביר את התחושה בנימה המלנכולית הלאה משהו מהחדר האינטימי  באוריינטציה כמו ג'אזית – כולל אלתור בפנדר רודס. ולמרות הערפול, המגע המוסיקלי מיוחד.  

יונתן לויטל כתב לאביטל "שיר על שום דבר", שיר איטי, מעין בלוז. ניסיון לבדוק יחסים עקרים. "היא תיתן חמש דקות/ אך לא תילכד ברשת/ שבשקט טוויתי". הייתי מצפה כאן דווקא לפרשנות ממין זכר. אביטל לוקחת את השיר למקומות הג'אז בלוזיים שלה, אבל היומרה אינה מספיקה כדי להעניק עוצמה לשיר.

לעומת זאת – "אני אוהב אותך" מראה איך הפשטות היפה מחלחלת. גם כאן אליאב שרה שיר ממבטו של גבר, מה שאינו מוסיף. אבל כששיר טוב, גם זה יסולח. שיר על המשפט הנדוש, שגברים נמנעים לומר בעברית. ומה קורה כשהיא לא מאמינה למה שהוא חש באמת. שיר שמציג סיטואציה של אהבה לא שוויונית, אבל בהיפוך התפקידים.

ב"בלוז" לא רק נעלמו כמעט לחלוטין הדימויים הכבדים, אלא אליאב שרה כאילו בלשון יומיומית פשוטה על "אהבה של כוס קפה", שהיא סוג של אהבה מחופפת. לייט לאב.  "אמרתי לו יופי, תתקשר, אולי כשאתה חוזר/ מחכה פה כמו בתור לרופא"… והפעם אליאב שרה בלשון נקבה, קצב מידטמפו, סמבאיות אסיד ג'אזית. לאונג'.(ספי ציזלינג בחצוצרה) תיאטרליות בהבעה. אהבתי.

חוזרים לזרם המטפורי -עניינים של ייסורי אהבה ב"רמזורים", פנטזיה על אהבה. "הרמזורים שלי ירוקים/ המכונית ריקה והוא לא איתי". ובסיטואציה הזו היא שרה גם "דם מרגליו זורם/ ואני את רגליו חובשת/ שריטות הקוצים והקיפודים באהבה חובשת". רק שלא תהייה תאונת דרכים.  אליאב נוגה-שברירית. מונולוג מולחן-מושר יותר מאשר שיר מוסיקלי רגיל. מה שדורש מהמאזין להיות איתה צמוד במכונית, ברמזורים, להזדהות עם טון הייסורים.

"אין בי ספק". הוא שיר פסנתר חורפי.  וכך שרה אליאב: "הנעורים שלי אתה שתית כמו מים". מומנט של זיכרון תחושתי או על מה שאבד לה מאז  אולי השיר החזק בדיסק. (דגימת סאונד למטה)

באותו טון וסולם, "טיול" (מילים ולחן: יונתן לויטל) – פחות טוב מקודמו. גם כאן ניסיון למצוא להתחקות על משהו שאבד בעבר, אלא שביצוע אובר מלודרמטי עד היסטרי  מבריח אותי מהשיר.

"רק ניגע" – סיטואציה אינטימית ("מורידים את הבגדים/ עוד מעט הוא שלי") מושרת בטון הזוי, מהורהר, יגע משהו, כמו מנותקת-מנוכרת. גם כאן יותר נאראטיב פיוטי מאשר שיר מולחן.

להקשיב לדיסק של טליה אליאב זה סוג של עבודת פיצוח, התמודדות עם טקסטים, ניסיון להתחבר לדימויים לא פשוטים, ללחנים המתפתלים בין המילים. מסוג המשוררות  שמבקשות מוסיקה לשיריהן מבלי שתמיד השירים מבקשים שילחינו/ישירו אותם. אילו טליה אליאב הייתה בוררות יותר את השירים שהיא מלחינה ומעבדת, היה לנו כאן מאסטרפיס.