עיר הפועלים

מריונטה סול

High Fidelity
4/5

מילים ולחנים: אמיר גורמן. עיבודים והפקה מוסיקלית: אמיר גרומן ועידו קרוב

אחרי תשעה קטעים, נשארו מעט מילים בראש. בעיקר צליל של אווירה הזויה, פס רחב של תן למוסיקה ללכת במקומך. טקסטים שמעידים על דיפרסיה בסביבה מנוכרת, קרה. השימוש שהמריונטה סול עושים במכשירים אלקטרוניים מצליח לייצר את סביבה קודרת, רוק עם קו מלודי מינורי מלנכולי (לעיתים פינק פלוידי – "היי") ומוסיקה אלקטרונית, עם הבלחות מילוליות, שהן לא יותר משלהבות שדועכות מהר בלי להשאיר סימני חריכה. קחו את שיר 3 "ראש ההר" – קול לאה מספר לנו שמעבר לחלון אין שום דבר, לא עלים, לא עגבניות בסתיו. בעולם המנוכר, שר הזמר "ניתן עד הסוף המר כמה שצריך" כיוון שהמילים לא צורפו לדיסק, והשירה סובלת מאנפוף, אני עסוק בלקלוט טקסט, אבל בעיקר קולט אווירה מנוכרת.
"תראי מה קרה/ איבדנו הכל/ כלום לא נשאר/ לחצות את היום עד סופו/ רודפות אחרי רוחות בנות עשור/ כאילו נמתח קו שבו לא אוכל/ לחזור הביתה איתך"
גרומן אינו מנסה להיות "זמר", טון לא מהוקצע, דיקציה לא טובה, נחות לעומת העוצמות של הסאונד הדיגיטלי המצוין. אבל אפשר לקבל את זה כחלק מהקונספט להישאר הכי ישיר ופשוט.  יש ביצועים דרמטיים מאופקים שטעונים אפילו יותר מאשר ביצועים דרמטיים מוחצנים. הבעיה היא כאן שגרומן נשמע בכ"ז אנמי. רק העיבוד לצלילים אלקטרוניים מעביר סערת הרגשות.
הקול (Vocal) הוא לפעמים צבע יותר מאשר שירה, הזוי ונשאר מאחור ולעיתים מסייע בליבוי הדרמה כמו בשיר "שעונים" שמתחיל בריף גיטרות נפלא וממשיך בסערה אלקטרונית מצויינת ("מצאתי סימנים שלך/ מצאתי סימנים בתוך ראשי/אני כבר לא בטוח שאני עומד לצידי/ הגוף שלי עוצר אותי/ הזיכרון שלי מכניע") הוא צליל מרתק יותר מהסיפור הפסואודו פסיכולוגי יומרני. אנשי המריונטה הולכים על עיבודי סאונדים מיוחדים כדי ליצור תחושה של אמירה מסוימת, אלא שזאת בכל זאת אינה מגיעה.
"עיר הפועלים" הוא חריג – גם כאן מריונטה סול מגיעה עתירת צלילים אלקטרוניים – כדי להכניס לאווירה הזויה ושל אווירת הרחוב המנוכרת בה מתקיים "הקרב על שארית הזמן" שכבר הוכרע בילדות. צליל אלקטרו פופ מיוחד משמש תפאורה לתמונה של עיר אלימה מאוד בעיניו של המתבונן בשיר, החווה פחד גדול המביא למחשבות דטרמיניסטיות – שהחיים מוכרעים בעיר הזו מילדות – מבחינת משכם ואיכותם, ומכאן מבצבצת האירוניה: רק בחושך ניתן לגעת בעור פניה היפות. גם השיר הזה נע על ציר אפל וקודר שאינו עושה הנחות מלודיות למאזין, קולות נואשים וקצב אלקטרוני שמייצרים דרמה מאיימת. אבל יש כאן בכל זאת שיר, הגם שעדיין קיימת הבעיה עם קולו המוגבל מדי של זמר הלהקה. זה אלבום עם יסודות מצוינים, צליל מסוגנן שמעורר ציפיות לפרויקט הבא.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות