רק שתבחר בו, מבטיח להיות שלה. לנצח תהיה שלו. ו … "נותן לתחושה לחדור אלי… מרחף איתך, נוגע בך"

לא חדש הוא שכל שרבטן מציע עצמו ליפי קול במוסיקה הים-תיכונית. "נצח", "אושר", "לגלות את הדרך" "קרוב אלייך אהובה שלי" אין כבר מה לשחוק מרוב שחיקותן של המילים. יציאות מילוליות מפרכות של אוהב שמשתוקק לאהובה. זה נשאר על הנייר. זה יותר הרגש שרץ לפני. לא אמת אישית.

באמת, ישראל הוז. למה להרוס לקול יפה צליל את סיכוייו האומנותיים להגיע רחוק.  מי כמוני וכמוך יודעים שיש אינפלציה בשרבוטים כאלה, ובאינפלציה, כלומר בהתנפחות מלאכותית – ערך הטקסטים יורד, ממש כמו הסיכוי לעבור רף מסוים של הצלחה. לא יעזור קול יפה כמו זה של יניב הראל. מה עם מקוריות?  מה זה "נותן לתחושה לחדור אלי" אין הגיון כזה. או שהתחושה חודרת או שלא. ודי עם כל המילים המתיפייפות על אהבה.  המנגינה – קונבנציונאלית, נעימה. בסדר פלוס. לא יותר. כנ"ל העיבוד.