קובי אוז שולח במדור התגובות של "7 לילות" "דברי הרגעה" לאורי משגב, שכתב טור דואג על מבול אלבומי השירים מהמקורות שדוחק כביכול את "התרבות החילונית" בארצנו רבת התרבויות והסגנונות.
שמעתי השבוע אלבום חדש יפהפה של סטינג If On A Winter's Night, הרוקר מפוליס חובר למסורת המוסיקה האנגלית ושר שירים מהאיים הבריטיים שיש בהם גם משהו מהרוחניות הדתית, ערב כריסמס. הצורך של סטינג לחבור למקורותיו אינו גחמה טרנדית. זוהי הזדקקות נטו לחבור למשהו שקיים בך, אבל חששת להתקרב אליו.
מה שקורה במוסיקה המקומית דומה למה שעבר על סטינג: אין עוד חשש לגעת בחומרים שהם חלק מההוויה. גם אם זה "טרנד" – הוא לא חייב להיות אינסטנט, או משהו שאתה מצטרף כי כולם נמצאים שם. ובאמת – האלבומים החדשים של הבנאים (אהוד ואביתר) של הפונים לשירת ימי הביניים (אתי אנקרי, ברי סחרוף, שטרית-לרוז-אלמליח), של יוסי אזולאי – כולם חילוניים שמצאו דרך למקורות. הם אינם אינסטנט. הם מגיעים ממקומות של אמת. אמת מנצחת. אמת היא אבסולוטית. לא תמיד היא "מסחרית".
בכלל, כל מי שדואגים לפלורליזם התרבותי שלנו, כמו אורי משגב, צריכים להבין שאין מישהו שיוצר תרבות שנכפית על הקהל. תרבות במדינה דמוקרטית ופלורליסטית מתהווה ונוצרת. אתה יכול להתווכח אם היא איכותית, אבל אתה לא יכול להתלונן על עצם היווצרותה.
אורי משגב בטח ער לעובדה שהיכל התרבות וקיסריה נכבשים ע"י מה שפעם כינינו "מוסיקה מזרחית" והיום "ים-תיכונית". אז אני לא אהבתי שהקהל רקד על הכיסאות בהופעה של ליאור נרקיס, ואני גם לא מאושר מכך שהמוסיקה הזו הולכת להיות המוסיקה הדומיננטית בתרבות המקומית. גם כאן – אתה עומד מנגד ומשתאה, אבל עובדה היא שהקהל קובע את מהות התרבות שבעבורה הוא ישלם במיטב כספו, גם כשהוא מוריד צלצולים לטלפון.
אני בעד אמנות שמגיעה ממקומות של אמת, לא של התלהמות מסחרית, לא של קונפקציה מותאמת לרמות דרישה נמוכות. מבחינה זו – הלוואי והטרנד של אלבומי השירים מהמקורות יגדל ויצמח באינטראקציה עם יוצרי המוסיקה העכשוויים ושינצח את כל האינסטנט הזה שכובש קיסריות והיכלי תרבות. החשש שלי שתחנות הרדיו והטלוויזיה יעדיפו את האינסטנט על המקורי והאיכותי. כאן נדמה לי, קובי אוז צריך להיות מודאג יותר, כאן אין פלורליזם תרבותי, כי בסופו של דבר האינסטנט ינצח בענק את אתי אנקרי ואת אביתר בנאי וגם את המוסיקה שהוא עושה. ולשקובי אוז יהיה העוז לומר גם את זה.
6 תגובות
אסף,
בוא להופעה שלי ותראה איזה כבוד אני נותן לרבן יוחנן בן זכאי שהתעמת עם מצב של קנאות סכינאית בעת המצור על ירושלים, תראה איזה טקסטים מלאים אהבה אני מוציא מארון הספרים שלנו, נכון יש דברים אחרים אבל כל אחד מאיתנו שולף את המובאות המתאימות לימים אלה.
בדיוק לנושא שהעלית ציטוט מתוך שירי "אלוהי":
"אלוהי אם אתה שומע תפילתי אולי אפשר למסור ד"ש לסבא שלי.
תגיד לו שֶׁהַמְּתִינוּת הספרדית שבה הוא דגל התחלפה בקנאות, קיצוניות.
אבל למרות הכל הסובלנות רוחשת מתחת לפני השטח,
תראה לאט לאט אנשים יוצאים מהמתח ורוצים בסך הכל להיות ביחד, בבית הכנסת הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל פה כולם מוזמנים להביט אל השמיים להתפלל לגשמים לפחד מטילים."
ל4 השאלה מצוינת בלי לטייח נראה לי להסביר שהמעשה בספר שמות מדובר בתקופה ומצב שהרמה הרוחנית היתה גבוהה הרבה יותר וההבדל בין האמת והשקר היה ברור כך מי שעשה מעשה כמו חטא העגל היה ברור שזה מעשה של בגידה שגורם נזק נוראי לכל העם וגם זו היתה סברת משה שבקש על ידי מעשה זה להסיר את חרון אף ה', וכפי שמופיע בפסוקים לאחר מכן שה' ביקש להשמיד את כל העם ומשה התעקש בתפילתו ואמר שאם ה' יעשה כן אזי כלשון הפסוק ''מחני נא מספרך אשר כתבת'' ובמשנה במסכת מכות נאמר שסנהדרין שהרגה פעם בשבעים שנה הרי זו סנהדרין קטלנית למרות שיש ענש מיתה בתורה כי צריך המון תנאים כדי שענש כזה יתבצע וזה לא סביר שיקרה ובוודאי שבדורנו שהדעות מבולבלות לא שיך ענשים כאלו לסיכום אני רוצה להצטרף לדברי קובי שהעיקר זה חינוך עמוק שרשים כדי לדעת את הדברים לעמקם ולא להיות ניזון מסילופים שלצערי ישנם בשני הצדדים של אותו המטבע החילוני והדתי
הערה קטנה לגבי המוזיקה בעלת הגוון הדתי והחזרה בתשובה שבולטת מאוד במוזיקה העברית השנה
שירים כמו של אביתר בנאי- ליפול בזרועותיו של אב הרחמן- הם יפים מרגשים ומיוחדים אלא שצריך לזכור שלדת יש גם צד קנאי ואלים וצריך אולי גם להתייחס לצד הזה של הדת כדי להרחיב ולראות תמונה מלאה ומציאותית ולא רק את אותו צד רחום ומחבק של אבינו שבשמיים שאותו בדרך כלל מציגים בשירים של חוזרים בתשובה
לדוגמה ראו הציטטה הבאה מספר שמות לב כו-כט לגבי מעשי משה והלוויים במעמד הר סיני
כה אמר ה אלוהי ישראל
שימו איש את חרבו על ירכו
עברו ושובו משער לשער במחנה
והירגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו
ויעשו בני לוי כדבר משה
ויפל מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש
אני חושב שצריך לזכור וללמוד ולנסות להבין טוב את המעשה הזה ומעשי קנאים אחרים בהיסטוריה שלנו – האם למשל זה היה חיסול פוליטי של המתנגדים למשה בהר סיני?
כי בכל דור ודור קמו ויקומו קנאים לדברי ה כאותם לוויים שטבחו באחיהם במעמד הר סיני. הקנאות הדתית קיימת לא רק ביהדות גם בנצרות ובאיסלם וצריך להיות מודע לה, ואיפה הקנאות הזו מופיעה בשירי החוזרים בתשובה?
קודם כל, הבמה האיכותית הזו שמעמיד המבקר המחונן יוסי חרסונסקי, הינה נדירה ונותנת הזדמנות לניהול דיאלוגים איכותיים ברמה שלא פוגשים באתרים אחרים ועל כך כל הכבוד לך יוסי חרסונסקי.
אהבתי מאוד את תגובתו של קובי אוז אשר נימק בנימוקים מאוד משכנעים ואני מצטרף לדעתו לכל אורכה.
טוב לדעת שגם בין אותם מעצבי זרמים של מוסיקה, יש אחד (ואני מקווה שאפילו יותר מאחד) שמביטים נכוחה על המצב ומודאגים מהאפשרות של אובדן השורשים על מזבח העגל של התעשיה.
לפני כחודש מילא זמר בשם לאונרד כהן את איצטדיון רמת גן. הוא דתי? הוא דתי יהודי, נוצרי, בודהיסטי – הוא מיסטיקן חילוני? הוא כוכב רוק ומעצב אופנה בן 75, שמפר את כללי "התעשיה"? בלבול גדול!!! כי אדון כהן מערבב בשיריו – כמו כנראה גם בחייו – את הכל בכל מכל כל! אז מה נעשה איתו? לאיזה רובריקה נשייך אותו – כדי שאנחנו חס וחלילה, לא נטבע בפלורליזם הזה? נורא פשוט – כשהוא שר I am your man אני רוצה להגיד לו – … but you can leave your hat on. כשהוא מברך בסוף ההופעה שלו את הקהל בברכת הכוהנים, פורש את ידיו, ואומר: "יברכך יהוה וישמרך, יאר יהוה פניו אליך ויחונך, ישא יהוה פניו אליך וישם לך שלום" – אני מתרגשת כמעט עד דמעות, כי אני, שגדלתי בקיבוץ אתאיסטי, ב- 5 השנים האחרונות משתתפת באופן פעיל בתפילת השבת בבית כנסת – איך באופן פעיל? מצאתי את ה"נישה" היהודית שלי – אני בבית כנסת שנשים וגברים שווים בו – כך שאני יכולה גם לקרוא מהתורה בפני הציבור. וכן, אני גם לומדת שירת פיוטים ב- 6 השנים האחרונות, ועדיין שומעת יחד עם זה "אלג'יר", "טום וויטס" ולפעמים נוסטלגיות כמו "ג'ניס ג'ופלין, "לד זפלין" ג'אק ברל".
הנה מטאפורה שאני שואלת מחבר, ואני רוצה להציע אותה כאן: ויאמר אלוהים: אני נותן לכם את התפאורה של החיים. התפאורה – בכלל לא חשובה! מה שחשוב הוא – איך אתם חיים בתוכה.
נכון כמובן גם לגבי חילוניות ודתיות, וכל מה שביניהם?
שבוע טוב
הנה תגובתי, אני לא משתתף בתחרות הצעקות כי המאבק אינו בין מוסיקה מזרחית למוסיקה שפעם קראו לה ישראלית, המאבק הוא בין אמנות לבין תעשיה.
כשקראנו למוסיקה תעשיה – אז הפכנו אותה לתעשיה. כשהיא נקראה אמנות היא התנהגה כאמנות. הדרך להתמודד זה לא להתבכיין, הדרך היא להעמיק ולחזק את הקהל הסקרן והחושב.
התרבות המסחרית הגלובלית, דורסת וממשמעת את האומנות כדי להכניעה לחוקי השוק החזירי, זה קורה בכל התחומים לצערי כולל אומנות פלאסטית, פאנק, ריקוד מופשט ורוק אלטרנטיבי. רטינות של אמנים נגזלים לא יועילו. בכל מקום שאדם אינו מכיר את שורשיו, בכל מקום שיש בו בורות שם תכה שורש תרבות השוק המערבית. עד שלא נבנה מערכת חינוך שתמלא את ליבנו ותיצר עם עם עמוד שידרה תרבותי איתן, עד אז נהיה עבד נרצע של תרבות המערב = תרבות הכוכבות תרבות הכסף והזהב. החיבור של אמרגנים חמדנים וזמרים מבצעים בעלי אג'נדה כלכלית בלבד הוא תופעת לוואי של תרבות הפופ הגלובלית. מול כל ה"נוצצים" צריך להזכיר שגם שולי רנד, כנסיית השכל ואחרים מילאו את קיסריה בכבוד. האומנים בעלי התוכן צריכים במקום לרטון ללמוד וללמד, להיות פעילים בתרבות ובחברה העברית ולא לדאוג רק לעצמם ובכך ימלאו את חלקם. אם כל הדור שלנו ידאג שהדור הבא יקבל חינוך עמוק שורשים, חינוך ערכי ובלתי שטחי, נראה שהזרם האומנותי יתחזק על חשבון הקלקר.