דני סנדרסון: מילים, לחן, אקוסטית, שירה, הפקה מוסיקלית. כפיר בן ליש: אקוסטית, מפוחית. שר את "על גדות הנחל" יותם בן חורין: בס, שר את "אם בחיים לא נאהב". תמר אייזנמן: אקוסטית, חשמלית. שרה את "רולטה". שי וצר: תופים וכלי הקשה. שאול עשת: פסנתר וקלידים. קרן מלכה: קולות וכלי הקשה. שרה את "כמה?" ו"מהשתיל הזה".

דני סנדרסון מסיים את הדיסק החדש בבונוס "זאת שמעל המצופה".

"היא נושמת עצמאית, היא כולה מלכה / בת תשע עשרה עם אופציה להארכה / יש לה גוף שמתאר את הרי שומרון / וכל מה שנשאר לה מופקד לחיסכון//
מפני שהיא אומרת דבר פשוט / אם ביחד אז רק לחוד / בפינה שממול עובר/ היא יודעת שאני בא לראות אותה ולא אחר"

אלבום חדש של דני סנדרסון, ואתה פותח ברצועת בונוס מסיימת? השתגעת, ישאל הגולש בצדק רב. ללחוש לו: אני נוסטלגיקן חסר תקנה?  נכון, אבל לאו-דווקא. לא רק רוחה של הגשש החיוור מנשבת. גם של כוורת.  כמה יפה. ככה כותבים פזמון. ככה כותבים שיר מולחן.

וגם: הכי פשוט להתחיל מהסוף כי אותו זוכרים יותר מאשר את ההתחלה –  12 שירים לאחור.

ההומור של סנדרסון. כשהוא מדויק – באים שירים – מן-החיים. שמחתי לשמוע את "בכל זאת גבר". רוק-אנד-רול. הבחור שחי חיי פשרה מול דרישותיה. מצד אחד היא מחפשת "גבר" מצד שני – היא עושה הכל כדי שהוא לא יהיה (גבר), והוא נוטה לקבל את המצב הזה. להיות ממש בסדר. זה לא קל, כי בכל זאת הוא גבר… קולה של המקהלה הנשית שנכנס הוא חלק מהחיוך. המנון האגודה לזכויות הגבר.

עוד שיר מהסוף. הפעם עיצבון קל:  "לא יפריד דבר", שיר אהבה פשוט, מעובד לפסנתר, מגיע ממקומות של כנות אישית. עצבות יפה במנגינה, בהרמוניה.

 במס. 12 אני שומע זמרת ששרה: "מהשתיל הזה בסוף יצמח יער/ מטלה אחד יקומו עדרים/ מהאור המהבהב יאיר השחר"… סנדרסון פיוטי משהו. שיר על עולם שימשיך כמנהגו – מול אפסותו של היחיד המתפעם. פופ בקצב מידטמפו – פשטותו העל-זמנית. זה אחד הביצועים שסנדרסון חילק לאחרים,  וקרן מלכה שרה ללא מניירה, קול גבוה מאומץ, ממש כמו שהיא נשמעת ב"כמה?" (מס. 8) – שמגיע בעיבוד פאנקי לכלי נשיפה.  

תמר אייזנמן שרה "רולטה" – רוקנ'רול על אהבה בלתי אפשרית של העיוור והכבול שאין לו מושג למה היא מתכוונת. מה שברור הוא שזה לא הולך להיות קל. למעשה – תשבור אותו לנצח. איך שסנדרסון כתב את זה ואיך שאייזנמן שרה – לא ממש טרגדיה.

סנדרסון לא מחפש את המזי כהן או את הגידי גוב. אבל הקונספט בשיתוף זמרים שהיה נחלתו בכל הרכביו קיים כאן בחלוקת תפקידים דמוקרטית מאוד ולאו דווקא עם דגש על הזמר האולטימטיבי.  למשל: הוא יסתפק בחספוס של יותם בן חורין ל"אם בחיים לא נאהב" שמצליח להעביר את הנאראטיב (אהבה=כאב) הנישא על לחן נוגה.שיר קטן, אינטימי, לא כזה שמבשר מהפכים וחידושים. הישן והטוב.

רוקנ'רול? – "לא אוהב את נעלייך" – שיר שנאה/ תיעוב כזה לאישה לא נכתב בשדות הרוק המקומי. תמוה משהו, כי מסנדרסון בכל זאת נדרשת מידה של תחכום/פואנטה/הומור. המנון שונאי נשים בפרט ובכלל?

ובנוסחי הפופ של השישים מגיע "אמרו לי", השמועה הזו שהאהובה מצאה לה מישהו אחר לאכזבתו של האוהב.

הסיפור של "על גדות הנחל" בביצוע כפיר בן-ליש – על מי שהבטיח בזמן מלחמה ליד הנחל שיקדיש עצמו לעזרה לעניים – נשמע תלוש מהדיסק.

פופ סנדרסוני טיפוסי די שגרתי במנגינה, בקצב בנוסחיו הישנים  מגיע ב"נלמד לחיות" – הרהורים על מה-הם-חיים  וניסיון  נאיבי לגעת במהות ה"חיים".

"לא בפוקוס" – סיטואציה הזויה-חלומית – "סוכן הגרוטאות" שבראשו לקח חופשה, נמצא בחדר עם טפטים של הסבתא, מחפש  דיילת עם שילוט שתראה דרכי מילוט. לא בפוקוס.

"אתה לבד" – יצא לכביש ארוך מתפתל בסטייל מוסיקת מערבונים. טקסט דרמטי:  "את ליבך השותת השארת בפונדק דרכים אי שם במלחמה"  והאווירה מסתורית משהו – "פנסים אלומות בחושך מאירים את סוד האופק השחור" כשהמוטו הוא – אתה לבד, בתוספת אירונית מתוחכמת: "אתה לא לבד/ אחרים לבד איתך" כלומר: אתה לבד, אבל אתה לא לבד בבדידות. וזה כבר ניואנס דני סנדרסוני. איש הבלדה ההומוריסטית בשיר  על החיים.  מוסיקה מהסוג הקאונטריי, תזמור נשיפה מעשיר.

באחד מרגעי הכייף בדי.ווי.די המצורף (בונוס) שמכניס לחדרי החזרות של הלהקה מנגנים סנדרסון וכפיר בן ליש ביטלס. היו ימים. גם פול מקרטני כתב את יצירותיו הגדולות בשחר הקריירה שלו, והוא עדין מוסיקאי גדול ואמן פופ מובחר, מיומן.

כנ"ל – דני סנדרסון: סנדרסון לא ירד מהכביש הראשי לאיזה שביל מוסיקלי אחר שאנחנו לא מכירים, הגם שיש כאן שיר שניים חריגים. זהו דני סנדרסון שנע על ציר של קצב החיים. כאילו אומר החיים ממשיכים לנוע במסלול קבוע – וממשיכים ליצור כי זה בנפשנו.

דיסק טוב, אבל כמאמר השיר המסיים  – לא מעבר למצופה. יכול להיות שאני מציב רף ציפיות גבוה מדי?  מצד שני: כשמדובר בסנדרסון – מותר לי. לא?