"והימים ימי דמע וסער/ מבקשת מקלט מול הים/ אודים עשנים, כותרות עיתונים/ והם שוב רוקדים על הדם"…
מי שחשב שמירי מסיקה הולכת על האפוקליפסה עכשיו שלה – טעה. הגיע הזמן לחדשות טובות, אומר השיר. יש מקום להתחיל מבראשית. המילים מנסות להרשים. לצעוק צעקה, להרגיע. וטוב שיש מסיקה ומוסיקה.
גם הסיום משאיר קרן אור. "הוכחה" – על אנשים שחיים מסיפור שנגמר, על חיים שחלפו וזמן שיודע לנקות את הכאב ורצון לחזור לאהבה מנצחת בעולם צודק יותר – "ואולי דווקא אנחנו נאהב עד שננוח/ ונהיה ההוכחה" – בלדת פופ טעונת רגש מעובדת לקולות ליווי, בביצוע שלקח אותי עד מיטב זמרות המיינסטרים, במיוחד שירלי בייסי. 
חדשות טובות נושבות מהאלבום החדש של מסיקה – זמרת אמוציונאלית שמסוגלת להוציא לפועל קשת השירים שנכתבו עבורה. להתרגש כדי לרגש. חיה אותם כמו במחזמר, בתערובת של עצב וסערת רגשות.
שי להב ויאיא כהן-אהרונוב, אריק ברמן, עפר בשן, ליאור אלבז, ברק פלדמן ויוני בלוך, קרן פלס, איה כורם, נעם חורב ותמיר חיטמן נרתמו לספק לה חומרים למחזמר, למעשה – כפפות מוסיקליות תואמות.
הבחירה בשירים מדוקדקת מבחינתה. גם העיבודים. זוהי מירי מסיקה, ואני אומר את הדברים לאו דווקא משום שיש לי משהו נגד המלודרמטיות שלה. לעיתים אני יותר ממוכן ליפול בשבייה.
נפלתי לא פעם: העיבוד הקצבי המסעיר ב"היי אחותי" (אריק ברמן) – צערו כלפי האחות, שאין ברור לאן היא ממהרת, חס על הילדה שבה. מבקש ממה "לאסוף את הילדה שבה"
אורי זך המעבד והמפיק המוסיקלי בחר לעטר בפלמנקו את "לרגע נדמה" (עפר בשן) עתיר מטפורות רגש ("אני זוכרת רגעים של עצב מתנפץ על החוף"), שילוב של צליל פסנתר מחניף.
לא יודע איך נפלתי דווקא על ננה מושקורי, אבל מירי מסיקה מזכירה לי את הזמרת הים-תיכונית הזו, בגישה הרפרטוארית הקוסמופוליטית, ביכולת לאמץ סגנונות, לספר סיפורים, להתקשט בקישוטים אתניים. בשירה התחושתית הנסערת, בבחירה של מנגינות קליטות.
אגן הים התיכון: "פנינים בנהרות" של ליאור אלבז הוא פופ ים-תיכוני עממי מהסוג האותנטי. על אחת שכמעט נגעה באושר ("פנינים בארמונות") אבל הדרך הסתבכה לה. להיט יפהפה. כנ"ל – "והתזמורת ניגנה" – ממש פולקלור במקצב ובאווירה ים-תיכונית בלקנית שנוסק לסערת חושים.  וגם  "עזבוני לנפשי" שנפתח בצליל בוזוקי בהשראה יוונית, למילות אהבה נמלצות.
מצד אחר סיפור על אהבה אסורה – "יום ראשון" (אריק ברמן) בעיבוד מוסיקלי מורכב (זך) שמייצר מתח ומסייע לקדם את הסיפור.
המלודרמה האישית של "נוצות" (פלדמן-בלוך) – לחן וטון קודרים על אחת שלמדה "לתלוש מגופה את כל השקרים" – "ואיש שלא ידע שהייתי אחרת"
אוריינטציה אחרת – מנגינת השנסון של קרן פלס, וגם הפעם מקצוענית, כותבת פזמונים מהסוג הקלאסי, בשיר "על הכתף של ת"א" – חשבון הנפש של אישה על רקע "יום עירוני" של תל-אביב, על מטען טעויותיה, זמן שנשרף על ריקנות, וגם החלום שנשאר שאותו לא הצליחו לכופף. מנגינה ומקצב שפורטים על מקומות הרגש הנכונים.
רשמתי צל"ש לעיבוד של יניב דדון ל"מה עשית" (קרן פלס) שהוא תמצית יפה של הים-תיכוניות המקומית (בתערובת של החשמלי והאקוסטי) – ניתוח סיפור יחסים – "אחרי שנים של שינה לא שעונה על אף חלום" ו"שרנו את השיר הלא נכון" – "הצבע חזר ללחיים", רוח השמח המקומית מגיעה גם ל"נטלי" של איה כורם, שיר בקריצה צינית על הבחור שמתכנן עתיד עם נטלי ומבטיח לכולם "לילדים שלנו יהיו העיניים הכי יפות בעולם".
שולטת בטווחים הקוליים-רגשיים שלה, במגוון שבין מלנכולי, קודר, משדרת  תוגת אמת בטון המשתוקק. זוהי בהחלט מסיקה במיטבה.