מי לא ראה את "פנטום האופרה"? אל תקום, מחמת הבושה. מי שלא ראה את פרק ההמשך – Love Never Dies – שב והירגע או, בינתיים, תסתפק במוסיקה, מן הסתם – שיעורי בית אם תגיע הקיץ ללונדון (או לניו-יורק החל מנובמבר 2010) אחרי שהזמנת כרטיסים
"פנטום האופרה", המחזמר של אנדרו לויד וובר, הועלה לראשונה באוקטובר 1986 בלונדון ומאז הפך למיוסיקל המצליח בכל הזמנים, אפילו יותר מ"קאטס". ל – Love Never Dies, הפקה חדשה, למעשה המשך הסיפור של הפנטום, עלילה שמתרחשת 10 שנים אחרי היעלמותו המסתורית הפנטום (1907). הוא עבר ממשכנו בפריז לאי קוני איילנד שליד ניו-יורק. כאן ממשיך הסיפור עם ראמין קארמילו (Ramin Karmiloo) כפנטום וסיירה בוגס (Sierra Boggs) היא כריסטין.
ההתרגשות הגדולה הראשונה שלי מהמוסיקה של אנדרו לויד וובר הייתה כששמעתי את "ישו כוכב עליון". מאז היו עוד כמה ריגושים, אבל לא בעוצמות ההן. עם השנים, אחרי שראיתי את "פנטום" ו"קאטס" בלונדון – – עלה רף הציפיות באופן טבעי גבוה מאוד.
כפי שניתן לצפות, העלילה קיטשית וצפויה. הביקורת טוענת שפרק ההמשך שונה מאוד מהפנטום הראשון, ולא תמיד לטובה. גם לויד וובר הודה שמדובר במחזמר חדש לחלוטין. הוא לא אחראי למילים ולסיפור (גלן סלייטר). אבל הוא אחראי לבחירת כותבי הטקסטים.
לא ראיתי את המחזמר. כל מה שיש בידי בינתיים זוהי המוסיקה. בשורה אחת, מבלי להיכנס לשיר כזה או אחר – כשרון ההלחנה של וובר נמצא כאן, אם כי לא מגיע לפסגות של מחזות הזמר הנודעים שלו. נשמע עוד מיוסיקאל שגרתי בקולותיהם המצוינים של הזמרים הראשיים, במיוחד סיירה בוגס בעל הסופרנו הנפלא והשירה המדיוקת. מצד שני – המחזמר נטול מנגינות אולטימטיביות – פרט אולי לשיר הנושא Love Never Dies – לחן יפהפה מהסוג האופראי-קלאסי, אלא שהוא כמעט בודד. להיט? קשה לקבוע. הביקורת בלונדון לא יצאה מכליה. באשר למוסיקה, נדמה לי שלויד מנסה להיות יותר קלאסי מאשר חדשן, מה שמעורר געגועים לא רק לפנטום האופרה הותיק.
ראמין קארימלו – Till I Hear You Sing ואנדרו לויד ובר על המחזמר
