ליהי עטר מחטטת ונוברת לאורך האלבום ביחסי הבינו-בינה השבירים. מוסרת דוחות על הגבר שאיתה, שכבר לא איתה, טרום טראומה, פוסט טראומה. במה הוא אשם. במה היא אשמה. מה היא רוצה ממנו.
"אני לא מבינה הכל/ אני רק מנסה לשאול / על מה אתה לא מדבר// כשאתה מסתכל עמוק/ בשנייה שלפני הצחוק/ יש דמעה שאתה מאבד// זה לא כואב עכשיו/ זה מתעורר בשדה הקרב/ במלחמה שלך איתי". "משאיר סימן" – דו"ח טרום נטישת הגבר שאיתה שכתב סהר חגי והלחין ניצן קייקוב.
עטר מנסה זווית אחרת ב"אחרת" (ברק פלדמן-ניצן קייקוב), מעין תחקור הנפש. מסתתרת מאחורי וילון שקוף (יפה), מסתגרת ומספרת על "השקרים שלכודים אצלה בגוף" . וגם יוצאת למסקנה – שבחורות כמוה עוד "זקוקות להגנה"… אבל גם שאם "תימנע ממגע יהיה לה שקט". הגם שזו פסיכואנליזה באגורה.
העיבוד וההפקה של טל פורר מכתיבים אווירה מתקתקה-מלנכולית, שעוברת כמעט לכל אורך החדש של ליהי עטר, אך מתגוונת גם בשיר קצב משועשעים יותר.
ליהי עטר בחרה חומרים התואמים את יכולות השירה שלה. זמרת בעלת יכולות הבעה טובות. יודעת להחצין רגש, שליטה יפה בקול, גם טיפוס מבוקר בסולם הרגש.
מצד אחד: הטון הנמוך המדוכדך המביע תסכול ואכזבה מסיום יחסים בשירי רגש יפים – "ימי שכחה" של כפיר אפשטיין גם – "בונה מחדש" (סהר חגי-רעות יהודאי) על ניסיון להשתקם ולעמוד על הרגליים מחדש ("מחליטה לא ליפול ולא נופלת לאחור"). טון תשוקתי-מדוכדך-רגיש-מתרפק מלו-מלנכולי מתקתק ב"לא אותך" (ארז ברזוליק – ניצן קייקוב) כדי לתאר את יחסה למושא אהבתה שדעכה.
לא כל השירים מינוריים-מלנכוליים. "לרקוד" למילים שלה – הוא שיר קצבי מהיר, שובבני על פלירטוט, לחן, עיבוד והפקה שמשיבים רוח דאנס קלילה. מצד אחר: מצליחה לשיר רוק דרמטי – "תיפול" – על סגירת חשבונות עם מי שהיה איתה ביחסים ("אז תיפול כבר מקווה שזה יכאב") ועוד יותר "צל של הזמן" (לירון לב) – בלדה שמתחילה בצלילי פסנתר מושרת כסיפור מתח דרמטי בעיבוד יפה למיתרים שיש בו אלמנט אוריינטלי.
הצוות שעבד איתה (ניצן קייקוב, טל פורר)  חשב נכון, התאים לה שירים ככפפה. שדרג אותה. עטר היא זמרת מגוונת, יודעת לעבור מפופ לרוק. קול והבעה שמכניסים אותה לליגת על מאוד צפופה של זמרות מיינסטרים ששרות על יחסים. זמרת שהצליחה באלבום הבכורה לגבש זהות אומנותית בפרויקט מוסיקלי מושקע היטב.