בואו לתיאטרון של גוש. ההצגה המוסיקלית כולה שלה כול האי-אה-אה-או ושאר העיוותים הקוליים. אחת ויחידה – בגוונים הקוליים, בהגשה הנועזת, ביכולת לצאת מתחום השירה הקונבנציונאלית.

שישה שירים בלבד, שנשמעים כאפיזודה זמנית. ימי התיאטרון העכשוויים שלה. קראתי ראיון איתה בידיעות שנשמע כחקירת שב"כ טקסטואלית, מנותקת מהקשרים. עשו לה עוול.
השורות הקצרות ב"אה אה אה" יוצרות מבע צפוף-דחוס אטרקטיבי. מנסה לתאר סיטואציה. טוענת אותה באנרגיות ובתזזית. כמעט קשה לקחת נשימה או להצטרף לקצב נשימותיה. הסופה הזו אינה מכניסה אותך מתחת לעורה. לא גורמת להזדהות עם מצב בדידותה או רצונה להיות מופקרת. .אבל דווקא המרחק הזה משאירך משתאה לנוכח המיצג הקולי, ההתפרצות שנשמעת כמו מתקפת שירה אובססיבית. צריכים להודות שהמיצג המוסיקלי-תיאטרלי יחיד במינו.

"מצעד הגאווה"– מעין סמבה מודרנית. גם כאן יגידו אולי – הִתְחַרְפֵנה משהו, מספרת סיפור על יחסים שהתרחשו איפשהו בלילה סוער בדירה במתחם רוטשילד בתל-אביב – על אלכוהול, יחסי מין של עונג וכאב, תחושות מעורבות בבחלפת תחמושות.  הצמד "מצעד הגאווה" לא נבחר באקראי. התיאטרליות של גוש מגיעה כאן עד ביורק. התזמור – פיוז'ן שמדגיש את קווי המתאר של ההצגה הקברטית, יש בה אלמנט בולט של שחרור רסן.

"בחדרה מול מראה היא עומדת / אחרי שנות ישיבה ממושכת / יד ימין מכסה ובשמאל מעסה / שד חולה ראש מורכן היא נפרדת/ ובמי להטיל האשמה היא שואלת / שאיני מזהה באותה בבואה / את החן שעיטר פרצופי בעבר / כל שנה ושנה עמוק בבשר
הגוף זוכר / לא עוד לא מאוחר מדי / רגעי געגוע הם שקר של זמן / אחרי השבר רוח מבשרת מרחיקה מועקה / ממחר דף חדש ממחר"

הטקסט שייך ל"ממחר דף חדש" – סיפורה של גברת היושבת מול מראה ומתבוננת במציאות העגומה, בסימני הכיליון ההולכים ומתרבים ובאוזלת היד להשיב לעצמה את נעוריה (שגם לא היו משהו – אוהביה זייפו הבטחות כשנגעו בחזה), שהלכו ואינם, ואולי תתנחם בכך שרגעי הגעגוע האלה הם שקר של זמן, ושמחר – דף חדש. הורידה אמנם הילוך, כבר לא התזזית של השירים הקודמים – עדיין הקו התיאטרלי נרטיבי באוריינטציה ג'אזית. העיבוד וההפקה משתלבים בקונטקסט הקברטי, זה מיוחד, בטח לא להיט קונבנציונאלי, ועדיין מרוב "קברטיות", מרוב גווני הקול – נשארת קצת מרוחקת, לא מחלחלת.

תמשיכו איתה ל"בום טראח" – צליל בראס סקשן פאנקי ומחיאות כף – גם כאן רוקדת בקברט במבע משובב על יחסים, אם כי  נשמע כהגזמה מנייריסטית על הנושא.
 ואז מגיע השיר האחרון "אמן" וטורף הקלפים. "אמן" הוא שיר מינורי של תוגה עמוקה, ליווי פסנתר, קולה מחליף גוון כאילו נשנק – אישית מאוד – שרה על אהבה שלא התגשמה, ואיך למרות הצער העמוק, קיימת ההשגחה האלוהית שמעניקה את החסר. שיר נוגה מאין כמוהו, בטח אינו מתאים לאווירה הקברטית של הדיסק. 360 מעלות.
לא אמרתי מילה על הקאבר ל"מגדלור" (אלמגור-וילנסקי). למרות מיוחדותו – לא שייך לכאן. ככה שנשארנו עם חמישה שירים. האם זה מספיק/מספק? – לא! יצרה תיאבון לעוד, לפחות עשרה שירים בסגנון הזה, כולל הקונטרסט הייחודי של השיר האחרון. מה בער להוציא את זה? כמה שחבל.  

צילומים: יוסי חרסונסקי