שלושים ושלוש

עלמה זהר

התו השמיני
4.5/5

"התרגשתי לקראתך עבר בי רעד", שרה עלמה זהר. ההתרגשות מגיעה בטונים רגועים. שומרת על איפוק מסוגנן. רק הגיטרה ה"מארק קנופלרית" צובטת בלב. זוהר נשארת רוח חמימה קלה, מובלת ע"י מנגינה נוגה. נשמע כאילו הדייר סטרייט התארחו אצלה, או היא אצלם.

כמעט אותו נועם בשירה לוקח ל"בנקוק". מכתב ששלחה על הלילה ההוא שבילתה עם אהוב. "הזיות על גופך המוכר לצידי". ההתרחשויות לוקחות את עלמה זוהר  רחוק עד …  "חורבן בית ראשון" וגם עד מדענים ש"המציאו מכשיר שיחזיר את הזמן". הכתיבה אינה מוקפדת. המוסיקה – פולק דרומי, קאונטרי רודס. זוהר שרה בנינוחות, בגעגוע נוגה. סלייד גיטאר מעניק אווירה כלל לא תאילנדית.

ב"כוכב נולד" היא הייתה נושרת הרבה לפני ה"נבחרת". זוהי תחרות של "קול" ו"אינטרפרטציה". עלמה אינה זמרת של קול. הטווח שלה כמעט אחיד. השירה שלה כביכול נטולת פרשנות, קרובה מאוד אצל עצמה. הצבע הקולי שלה אחיד מדי.  אבל מתברר שרק היא יכולה לשיר את השירים שלה בדרך שהיא שרה את השירים שלה.

השיר הראשון בדיסק החדש שבו עלמה משנה גוונים – "מאוחר מדי" (מס. 6 בדיסק) שעיסוקו בקשה לחוות עוד פעם אחת אהבה "עד קצה גבול הטירוף" מהסוג שפגשה בנדודיה בעולם. זה  גם אחד משירי הבלוז רוק היותר מוצלחים בדיסק החדש בעיבוד יפה לגיטרות אקוסטיות וחשמליות  בעיבוד ובהפקה המוסיקלית של אסי איילון, ששדרג אותה לאורך כל הדיסק הזה.

 עולם הנדודים של עלמה מגיע עד נדודי עם ישראל במצרים וההגדה של פסח. היא בחרה ב"ממצרים" להשתמש בסמל – "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" כדי לחבור לאירוניה שבמילים: "תמיד יש מלחמה באפריקה/ מזל שהיא רחוקה/ שלא רואים ולא שומעים/ את הצעקה"

הסמל  אמור להעניק לאדם היהודי בכל דור ודור את ההרגשה של השתתפות בשעבוד ובגאולה. על ידי כך הוא מתחבר אל עם ישראל בכל הדורות ונעשה חלק ממנו. זו הסיבה שהאמירה  נוסחה בלשון חובה – "חייב אדם לראות את עצמו"– ולא בלשון "ראוי" סתם, בחינת רצון בלבד. החובה הזו מתחזקת לאור העובדה שבמשך אלפיים שנים מאז יציאת מצרים ועד תקופת המשנה וה"הגדה של פסח" ואחריה נמצאו ישראל תקופות רבות בגלות, ורבים רבים ממשיכים להימצא בה גם בדורנו ממש. לכן צריך להאיר את פרשת היציאה ממצרים לא רק מבחינת החירות הגופנית-גשמית אלא גם מבחינת החירות הרוחנית.

עלמה לקחה את זה "נתיב הייסורים ממצרים ועד ירושלים" " שהיא חזתה  – במובן של עולם מלא אנשים שחורים סובלים מהסוג שהתדפקו על דלתה. הפניה היא בסופו של שיר לאלהים שישמור עלינו שלא נזדקק "לרחמים של בני אדם"… מעין חיבור מלאכותי נשהו בין הגורל היהודי לעבדות האפריקנית. המוסיקה? אין שינוי – שירה נינוחה, קצב רגאיי (גם הוא קשור לשחרור העבד השחור) רגוע ללא טיפת דרמה.

עלמה חיה את הזיות אהבותיה (כל מקום וה"חומר" שלו)  ממסעות העולם:  אחרי "הזיות על גופך המוכר לצידי" מבנקוק מגיעים "הזיות של חומר מקומי" עם איש שחור שיכור על גג בנין נטוש במוזמביק שביקש ממנה להקשיב לשיר  של עבדים משוחררים. עלמה מתרפקת על אהבות הזויות ומנסה להשחיל גם מסרים חברתיים. יומרה לא הכי "נקייה". המוסיקה מעין בלוז עם קולות רקע אפריקאיים.

"תזהר מהחושך" בהשראת Beware Of Darkness  ומורה ורבה ג'ורג' האריסון זצ"ל הוא מעין מדריך אזהרה מפני הרע מפני מי שחוותה, התנסתה והסיקה מסקנות ממסעותיה בגפה. הצליל הג'ורג' האריסוני בגיטרות נמצא כאן, כמובן. אבל ההשראה לא יצרה את המסטרפיס של הדיסק. מוטו האזהרות קיים גם בשיר "כל מה שחי" בצורה די סתמית, הפעם באוריינטציה אקולוגית – אנשים הורגים כל מה שחי. שיר איטי מדוכדך, עלמה שרה בטון מודאג: "תתרחק מהבתים/ הישמר לנפשך/ תיזהר מאנשים/ הם הורגים כל מה שחי". סתם.  

"ריטה" – שיר אהבה נוגה משהו אבל מושר ב"הרמוניה אופטימית" בליווי קולות ילדים על יחסים עם "נסיכה"  ב"רחוב הכי עצוב בעיר", ועם סוף שמחזיר לארעיות שבחיי הדוברת – "גם אלך מכאן ולא אשוב – אל תפחדי, תחשבי שזה כמו מחבואים"

"אוניות" – מהשירים היותר מוצלחים בדיסק. שרה סיפור יחסים מאכזב אמנם בטון נינוח, אבל מעומק בשלותה המנטאלית, שיר איטי, עצוב, רווי אווירה. הארעיות והמקריות שבחיים-יחסים  על רקע אוניות משא בנמל שפורקות מטען ומפליגות. עלמה שרה  משפט כ – "הרחוב שלא מוביל אותי הביתה –רק מוליך אותי שולל"

"נד נד" – גם הוא על רקע סיפור מסעותיה  ונדודיה בעולם  שהוביל למפגשים עם "מאניה ודיפרסיה" שתיים שיוצאות בריקוד והדבר שהכי מפחיד אותן הוא השעמום. צלילי הפולק האקוסטיים מעוטרים בהרמוניות שמימיות  מכניסים לאווירה הזויה קסומה.

"ציפור משונה" עלמה על עצמה ועל מה שאנשים חושבים עליה וגם על מהותה של מציאות: "המציאות היא רק /השתקפות קרני השמש/ על רשתית העין הפקוחה/ הכל נראה רחוק/ אבל אולי רק המשקפת הפוכה"…

ממשיכה לספר על עצמה, לחקור את עצמה, לבחון את חייה ממרחק חוויותיה, באירוניה מסוימת, ובאותו טון רגוע ו"שפוי" שאינו עושה דרמות, למרות שמאחורי המילים קיימות דרמות, אבל מצליח להביע את עצבותה במוסיקה פולק רבת גוונים בלוזיים ואתניים וגיטרות שמצלצלות אמריקה של עידן השבעים שתמיד מעורר געגועים, וגם היא, עלמה זוהר, מעוררת געגוע לאנושי והחם הזה שכבר לא תמיד נמצא בשדותינו.

צילומים: יוסי חרסונסקי

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן