לפעמים הג’אז הכי כייפי נובע מהפשוט. קרטר, איש הבס, מהנגנים הפתוחים בג’אז, וירטואוז ומשתף פעולה, הלך על המינון הכי נעים, עשיר ומלודי, התנסויות עם סטפן סקוט בפסנתר, סטיב קרון בהקשה לואיס נאש בתופים. מ"יום אחד הנסיך שלי יבוא" הם עשו מטעמים עם אפקטים של הקשה, "בלוז לדי.פי", והבוסה של "מיסטר בו-טי" הם אינטרקציות סולידיות בין הבס לכלים האחרים, וגם מהכי באנאלי, "הצל של חיוכך" מקבלים דובדבן בקצפת. בטח שקרטר "מסחרי" אבל איזו מסחריות יפה.
