הפיוז'נים של הגיטריסט עמית ריף – לוקחים אותי אל שורת גיטריסטים שהייתי מאוהב בנגינתם בשבעים, ועדיין רוכש להם חסד נעורים לא רק ממניעים נוסטלגיים. אני לא מדבר דווקא על גיטריסטים מהסוג המגלומני שמנגנים למאה אלף איש באצטדיוני ענק במפגני נגינה מרעידי שמיים וארץ. אני מדבר על נגני חשמליות פואטיים, כאלה שמספרים סיפור ועוד טוענים אותו בתחושות שזורמות מהבטן לאצבעות.

עמית ריף  מכנה את הצליל שאני שומע – "חוויה אמוציונאלית". הצלילים מגיעים ללא פראזה ווקאלית אחת. הגיטרות שרות כל כך יפה Self-A-Steam שחובר ל-Intro. בנגינה הזו – אינך זקוק למילים.

Glory Of The Dead נטען במתח, גם כאן נוצר  נרטיב. צלילי הגיטרות הם ללא ספק הסיפור שלו. נגינה במיטב המסורת של להקות השבעים. ריף מצליח להוציא מהחשמלית "רגש" – להעניק למוסיקה טאץ' בלוזי, גם מנגינתיות יפה ב – Doing The Right Thing שמתפתחת לאלתור תחושתי מרטיט.

עשרה קטעים. תגידו שמות של גיטריסטים. סטריאיני. סטיב ואי. יש עוד. ריף ספוג השפעות. החוכמה אינה רק להגיע לרמות טכניות גבוהות, לוירטואוזיות, אלא לדעת להטמיע השפעות ולתת גם ביטוי משלך. לא סתם קרא עמית לדיסק Riffeel. בדיסק הוא משלב את מגוון הטכניקות עם תחושות מהסוג שרק אמני גיטרה מצליחים לבטא (תקשיבו ל – Out Of Love).
Down Blues נפתח בצליל אקוסטי ועובר לריפים חשמליים מטאליים רבי עוצמה. קונטרסט חזק. Rachella – איטי, מלודי נוגה, טעון.  שילוב יפהפה של לירי ומטאלי. עוד "צד" במכלול של הגיטריסט הנפלא, שאינו זקוק לזמר, כי אצבעותיו הפורטות מזמרות את השירים שלו.

ציוד

Equipment used: Guitars: Fender Stratocaster, Gibson les Paul 79’, Ibanez Joe Satriani model. Amp : Fender de Ville 2×12, Marshal JCM 900. Effects : Mesa Boogie V-Twin, Whammy Digitech, Wha-Wha Crybaby Dunlop GCB-95, Vol. Pedal Boss, DD-6 Boss, SD-1 Boss, CH-1 Boss, TS-9 Ibanez, Compressor Marshal, Distortion Sunsamp.