צבעי הספרון הפנימי – חום מדברי עד כדי כך שמילות השירים בצבע לבן נטמעות בו (ומקשות על הקריאה) חמשת חברי הלהקה נראים ב – Nowhere, בשורות, בצללים. לאורך האלבום ניסיתי לאתר את מיקומם ומצאתי עצמי מנסה לחדור בין השורות אל נבכי מחשבותיהם, להצטרף למסע לאחור בזמן.

הפתיחה הקונצרטנטית היא האוברטורה למסע – יש בה צליל מרתיע של צפירה ואפוקליפסה. בהמשך – זהו מסלול מוסיקלי שמוביל אל צלילי תוגתם, בתחושת קדרות שאין בה נדמה לי צוהר של אור. הגם שאלמליח וחזן חיברו את רוב המסע הזה, הם פותחים בשיר של דוד אבידן – "שיר פרידה ישן שהוחמץ מזמן". שיר שהוא נדמה לי השראה לשירים שיבואו בהמשך – יש בו עבר ועתיד שמתערבבים אלה באלה. כך נבנה מצב של אי שליטה בזמן, תערובת בין דמיון, זיכרון ומציאות – "החל ממחרתיים אני שוכח, שאני לא שם ושלא הייתי כאן". (עתיד-הווה-עבר) השיר בונה אירוניה כלפי האדרת הזיכרון, האווירה כבדה וקשה, קרן השמש שעליה הוא פורח (רמז למשהו טוב) הופכת במהרה לקרן שחורה, באנלוגיה לזיכרון שהולך ומאבד מהטוב שבו – "שלום זיכרון והידד לשכחה". חזן שמזמר בטונים אקספרסיביים, חזק בפנים הטקסט, שנישא על מנגינה וקצב שיוצרים תחושת לחץ. להבדיל מהשירים שיבואו בהמשך – בהם הזיכרון-עבר מצטייר בקונוטציות טובות בהשוואה להווה, כאן הזיכרון מאבד אפילו את הטוב – "ואור זכור לטוב לאט שוקע"…

"מים שקטים חלק א'" – רוק בקצב נסיעה, טונים מלאי געגועים. הלמות תופים שמייצרת דרמה. עיבוד עשיר שמעצים. השיר הוא התבוננות ברטרוספקטיבה על החיים של פעם מול אלה של עכשיו. מול הגיטרות הרועשות של אז – מים שקטים של עכשיו. העבר – חיים ללא עכבות, מים שקטים – סוג של רוגע ושגרה אבל מלווים ב"רעש" של פחד – הפחד שמלווה את החיים היום אקוויוולנטי ל… "חודרים עמוק".

גם "זכרונות" הוא רטרוספקטיבה. הזיכרון הוא תמונה שאינה ניתנת למישוש ולמימוש. הוא רק השתקפות של משהו שהיה. השיר הוא התבוננות על אהבה שנולדה בחושך – משהו אינטימי מאוד, שאומר שכשאוהבים רואים מעט מאוד. אור השמש מסמל את החשיפה ואת שריפת האהבה-אשליה. השמש מאירה עד שהיא שורפת ורוצחת האהבה.  פתיחה אינסטרומנטלית אלקטרו-רוק ארוכה מייצרת את תחושת ההיזכרות. יורם חזן ממשיך בטון דרמטי גבוה שמאפיין את שירתו, שכמעט אינה יורדת מהמפלס (הגבוה) הזה נתמך בתזמור קלידים גיטרות עמוס מאוד. הסיום – קינה על האהבה ההיא המוארת ("זה זמן תפילה"…) הוא ניואנס יפהפה בשיר.

"מכל הדברים הטובים" מעניק לזיכרונות היבט נוסטלגי – התבוננות ברחוב גשום שמזכיר תמונה של פעם ומילה אחת שאמרה לו מי שעולה בזיכרון מלווה בניגון ישן. אל דמותה נלווים עוד רסיסי זיכרון –ריח הגשם, אור הירח וניגון ישן. יורם חזן שר בכמיהה רווית נשמה את הגעגוע, וגם כאן – אין זו השתקעות מתמרחת, אלא מוסיקה שמייצרת דרמה. מהלחנים הנוגעים והמגיעים בדיסק.

שינוי לקצב ואלסי ב –  "על מה את חולמת מיכל" –  אבל הטון נשאר אותו טון גבוה משתוקק. התמיהה על מהות חלומה הופכת לחלום עצמו – היותה בתוך המים המלוחים, מאבדת צורה ונשארת מהות בלבד, הופכת להיות אובייקט החלום שלו – למרות התחושה השלווה של זרימה, ההרמוניה הקולית היפה והתיאורים ("הדגים מלטפים/ מנשקים את גופה") אינם יכולים להסתיר פחד אדיר של שקיעה והיעלמות, כמו שאצלה כל היקרים נעלמו ממנה. חלום שמביע סוג של חרדה מאובדן כל היקר בחיים.

"הכל נשכח"  פיסת שיר שנשזר לקטע אינסטרומנטאלי באמצע הדיסק – נבלע ומיותר.

"אהובה" – הקצב ה"נסיעתי" חוזר לתאר תמונה מדברית שמשדרת תחושה רעה – זקנות בוכות, פנים צרובות, כדי לפנות  לאהובה – "שני בשקט, אהובה". בחיבור בין שני הבתים מתבהרת תמונת אבלות על מותה:  הזקנות הן המקוננות, והשינה ללא פחד – המוות. הדובר בשיר לא מוצא מקום לעצמו – "פוצע את צהרי היום". מהשירים המלודיים הדרמטיים היפים בדיסק, בהפקת אווירה של הזיה בהקיץ שנשמעת בסיום כהד מתרחק. יפה.  

"האויב נמצא בפנים" צליל אלקטרו פופ אייטיז פותח שיר המתאר סיטואציה של חתונה שכנראה נועד לכישלון – בגלל "האויב שבפנים", בתוך נפשו. ההבטחות שנתן – כולן עפות ברוח. היא, הכלה יורדת לבושה לבן, כולם מרימים עיניים אליה, ואילו הוא משפיל מביט, חש זר בסביבה, לא משתתף בטקס. קצב תזזיתי וצלילי סינתיסייזר טוענים את השיר בתחושת חרדה.

התחושה לאורך האלבום של מוסיקה שנוצרה מתוך הזיה מתחזקת ב"מים שקטים ב''" – טקסט שמציג אמנם סוג של חלום בהקיץ, והפעם רן אלמליח בטון פחות לחוץ נמצא מעל העננים, יש  לו כנפיים בלתי נראות, ואם חיפשתם שיר עברי על תחושת high פסיכודלית – בבקשה. המוסיקה ממשיכה ריתמוס של מסע חלומי ששולט כמעט לאורך כל הדיסק.

"הדליקו את הפנסים" הוא השיר השני בדיסק שאת מילותיו לא כתבו חברי הלהקה. המוטו של המשורר שמעון אדף הוא שיש להאיר את הלילה שהא שחור יותר ממה שניתן לתאר, ובמילים אחרות – המציאות קשה יותר מהדמיון, אלא שצריך להתמודד איתה בדרך הקשה ("אני בכל זאת לא נמלט…") והקאת זיכרון הילדות המתוק ביותר הוא הטוב היחיד בשיר – מה שמשאיר בתחושה אירונית קשה. יורם חזן ממשיך לנוע על הקצב התזזיתי שהוך השיר דרמת חיים נואשת שמסתיימת בזעקה – "כמה אפשר לאבד".

"כלבי הגשם" עוד שיר על הזיה ופחדים. עיבוד אלקטרוני שחובר לתזמור קלאסי ולגיטרות חשמליות – מהמוצלחים בדיסק.

"אושר" של רן אלמליח מסכם את הדיסק בזיכרון של פרידה מלווה בחשבון נפש. הוא אינו מתכוון לחשוף מה שלא אמר לה באותו לילה, אבל הוא יודע שזה מה שגרם לה אז לשתוק, לעזוב. למרות הכל לא ויתר על הרצון לאושר – פונה  אליו שיעניק לו מעט ממנו, ולו ליום אחד. הוא יודע שאין אושר בגדול, יש פרקי זמן קצרים ביותר לחוות אושר, והוא מוכן להסתפק בהם. סיום – מהיפים בדיסק, למעשה מהשירים היפים של כנסיית השכל, שחוזרת בדיסק הזה להיות להקה שאינה מתחשבת בטרנד, אינה קורצת למיינסטרים, יוצאת למסע הזוי בזמן, מתמקדת באמנות שלה בלי כחל ושרק. כנסיית שכל מזוקקת.

הפקה מוזיקלית: דניאל זייבלט, ירון כהן, משה בעבור. עיבודים: כנסיית השכל, ירון כהן, משה בעבור