הירומי בפסטיבל הג’אז באילת 2005

0/5
בקוקטייל שערכה עיריית אילת לקראת הפסטיבל, גיליתי בתוך ההמולה יפנית רזה, נמוכה  שקטה ונבוכה. החזיקה כוס ולא מצאה את עצמה. ניגשתי אליה. הצגתי את עצמי.   "זה אני שטלפן אלייך לניו-יורק", ואז עלתה בת שחוק לא קטנה על פניה.
חשבתי מה היפנית הקטנה והצנועה הזו יכולה לעשות על הבמה.
ננסח את זה ככה: לא האמנתי שזו אותה האחת.
כוכבת העל של פסטיבל אילת 2005 היא פסנתרנית יפנית קטנה עם קוקו גדול, העונה לשם הירומי, כולה עשרים ושבע, מתפוצצת מכישרון, גועשת מבפנים, מנגנת חלום.
הירומי ניגנה מוסיקה מקורית בוירטואוזיות מופגנת, אפילו ראוותנית. זה לא רק זה: היא חצתה גבולות סגנוניים, אילתרה עם נשמה ותשוקה, גם עם חיוך וקריצת עין, בחדוות חיים ויצירה, הקרינה טמפרמנט של רוקיסטית, עידון של פסנתרנית קלאסית ונועזות של מלחינה מודרנית.

 

איך זה מתחבר? מתחבר, ועוד איך. פעם אחת זה פיאניסימו מעודן, ובפעם אחרת היא כמו-מרקדת על הקלידים בעוצמות אדירות. ופתאום היא "מתפרעת" בפיוז’ן אלקטרוני. ואיזה ביטחון יש לה. לא יכול להיות שזו אותה ההירומי מהקוקטייל.
בראבו גם לשני הנגנים שאיתה, אנתוני פיליפ גריי בגיטרה באס ומרטין ואליהורה בתופים נושאים באחריות לתוצאה המלהיבה. מחוברים אליה כאנסמבל מתוזמן בדיוק מופתי.
הירומי (HIROMI) ושלישייתה כבר מככבים בפסטיבלי ג’אז יוקרתים בעולם.
פסנתרן הג’אז, אחמד ג’מל, שהיה אחד ממוריה בברקלי אמר עליה: "הירומי שינתה מבחינתי את הנוף המוסיקלי. המוסיקה שלה יחד עם קסמה האישי, הטכניקה המושלמת וההשראה מאפשרים לה להמריא לרמות מוסיקליות בלתי מושגות."

 

"האמת היא שהוא לא ידע עלי כלום כפסנתרנית. יום אחד הוא הסכים לקבל ממני קטע נגינה מוקלט. כעבור כמה ימים הוא הזמין אותי לשיחה כולו קורן מאושר. הבנתי שהוא אהב את זה"
רק בשביל לקבל מחמאה כזו מאחמד ג’אמל כדאי היה להירומי, ילידת יפן (1979) להגיע לארה"ב ב-1999, כדי להגיע בסופו של דבר לסגנון משלה, שהוא משהו בין ג’אז, קלאסי, אלקטרוני, בטהובן ופרנק זאפה. ג’אמל הוא שהפיק את האלבום הראשון שלה, ANOTHER MIND.
"תאר לך,  האיש כבר בן 75, והוא כמו תמיד ממשיך לחפש כשרונות חדשים."
את האלבום השני-אחרון שלה (BRAIN) היא פותחת ביצירה אלקטרונית קצבית – "קונג פו וורלד צ’מפיון", ולאחר מכ ןהיא עושה סוויץ’ למוסיקה מלודית סטייל קית’ ג’ארט. היא עצמה מכנה את המוסיקה הזו "מאוד ויזואלית"
"לא זו לא הייתה החלטה קשה לעזוב את משפחתי ולהגיע לארה"ב", אומרת הירומי,
"תמיד חלמתי להגיע לאמריקה. זה היה שינוי גדול, והאמת, אני יכולה להגיד לך שהתאקלמתי מהר מאוד. זה לא היה קשה".
הירומי התאהבה בארה"ב. אחרי הכול ארה"ב אפשרה לה לממש את הכישרון ולנגן מוסיקה. "אני אוהבת את אמריקה  בזכות מה שאני עושה היום. אני אוהבת את יפן כי היא הבית שלי, המסורת שלי, התרבות שלי."

סגנון? – "איכפת לך שלא אגדיר אותו. שאחרים יגידו. בוא נאמר  שאני מאלתרת. לפעמים זה רוק. לפעמים זה ג’אז. לפעמים משהו אחר. מה שחשוב שזה יוצא מהלב שלי, כדי שהמוסיקה תגיע ללב של הקהל. גם אני לא מקטלגת מוסיקה של אחרים. אני שומעת הרבה פרנק זאפה. איך תגדיר אותו? רוק? רדיוהד היא רדיוהד ופרנק זאפה הוא פרנק זאפה וסטרווינסקי הוא סטרווינסקי."

הארבעים מעלות חום באילת רק עשו לה מצברוח טוב. בלילה, שתים אחרי חצות היא התייצבה על במת  הסאשנים של מלון ריביירה וניגנה, מה אגיד? מוטב שלא אגיד.  רק 27, ובעוד שנתיים מי יודע אם אפשר יהיה להביא אותה להופיע כאן.

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות