זיגי מגיע אחרי האלבום "האנקי דורי", של בואי שעסק באובססיה שלו לאמריקה ולגיבוריה. זיגי מבשר על סוף עידן האפטימיות של הסיקסטיז והמעבר לפסימיזם. זה הולך מהאפוקליפטיות של "5 שנים" ועד ל"התאבדות רוקנרול". למעשה, בואי מספיד כאן את דת הרוקנ’רול כפי שהתעצבה בשנות ה-60. בעלייתו ונפילתו של זיגי, הכוכב החייזר, ותדמיתו הדו-מינית, אומר בואי: גם רוקנ’רול לא יביא ישועה ובשורה לעולמנו המשמים. המוסיקה יפהפיה, זורקת לכיוונים שונים, מרגשת ומעוררת ריגושים. אין ספק – זוהי הקלאסיקה הגדולה של בואי, יצירה של ממש, שלא הייתה יוצאת לפועל ללא ההרכב המסעיר, "עכבישי המאדים", ובראשו הגיטריסט מייק רונסון.
