האלבום הזה יוצא אחרי שיתופי הפעולה המוצלחים של יאנג במסגרת "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג" ו"באפאלו ספרינגפילד". ב"איש הדרום" בלדת מחאה נוסח פיל אוצ’ס, הראה יאנג שהוא קשור בטבורו גם לשורשי הפולק. קולו הטנורי משדר אווירה קודרת משהו, והאלבום מתפתח שיר אחר שיר לאחד הטובים ביותר אם לא הטוב ביותר בקריירה שלו. מיקס נפלא בין קאונטרי לרוק. ניל יאנג לא היה תמיד מיי קאפ אופ קופי, בעיקר בגלל הטונים הגבוהים שלו, אבל בשנים האחרונות אני מגיע אליו יותר ויותר, ובמיוחד אחרי ששמעתי בסאונד נדיר את אוסף הלהיטים הגדולים הכפול החדש שלו..
